תערוכה זו בוחנת את גלגוליהן של ארבע משפחות מישראל, שתיים יהודיות ושתיים ערביות. היא מתייחסת לתנודות הגיאוגרפיות של המשפחות ולנסיבות גורלן הפרטי שהביאן למקום בו הן יושבות היום. נושאים של עקירה והגירה נבחנים מנקודת מבט נשית, תוך העמדה השוואתית בין ההיסטוריות הפרטיות היהודיות והערביות, כאשר מושג המשפחה נבדק ברמה האישית והקולקטיבית.

החוויה המשותפת של מעבר, מסע, נדודים, תלישות, הגירה ועקירה ממדינה למדינה, מתרבות לתרבות מאפיינת את  העבודות. הזהות האישית המורכבת של כל משפחה מכילה בתוכה הן השפעות מהמקום אותו עזבו, והן מחוויות התאקלמותם. באמצעות טכניקות שונות ומגוונות, מבטאת גילון את זהותה המיוחדת של כל משפחה, ובוחנת דרך ההתייחסות לפרט משמעויות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות.

רשת של דיאלוגים שונים הנשזרים אלו באלו נוצרת בין המשפחות השונות ומטעניהם התרבותיים ביחס למיקומן הגיאוגרפי- פוליטי. הדיאלוג מקבל מימד של "מסע" לאורך תחנות בזמן, כשבכל תחנה נבחנים נושאים העוסקים בזהות ובמקום. המושגים - משפחה, בית, מקום, מסע, הגירה, עקירה, שפה, עבודה, עבר - מהדהדים מתוך חוויות ביוגרפיות וניסיון אישי, ומתייחסים כאמור גם לתופעות לאומיות.

מושגי ההגירה והעקירה מכנסים תחתיהם את כל צורות המעבר האפשריות: פיסיות, טריטוריאליות ומנטאליות. חפצי מסע (כמו- ארגז תפוזים מבית אריזה ברחובות בסדרה "בִתיה", ומפות בסדרות "חסיה (צ'וקי)" ו"נסרין") מתפקדים כסימני זהות. גילון מנסה לבחון כיצד השפיעו ההגירה או העקירה על כל משפחה, האם היא נותרה תלושה ללא כל מולדת? האם בחרה לאמץ טריטוריה קוסמופוליטית ובכך להישאר בלתי מוגדרת או בחרה להגר מכל מרחב גיאוגרפי שהוא, ונשארה מכונסת בתוך עצמה?

העיסוק במשפחה נעשה בעבודות בחלקן דרך ציור דיוקנאות  תוך בדיקת המרחב הפרטי ותפיסת הבית, וכך באה לידי ביטוי זהותה האינדיווידואלית של כל משפחה. מאחורי התיעוד האנושי מסתתרים תכנים נסתרים הנושאים בחובם משמעויות רבות. נקודת המוצא של גילון הם תצלומי משפחה ישנים המתעדים ארבע משפחות שאיתן יצרה האמנית קשר על-פני תקופה ארוכה. תמונות מתוך האלבום המשפחתי מרמזות על זהות ועל שייכות, ואלה צצים מתוך הרקע הכללי של ההגירה, העקירה והתלישות, כשהנרטיב האישי משיק לקולקטיבי.

העבודות של גילון מהוות סינתזה של העבר וההווה, ומתייחסות ליצירת הזהות החדשה של כל משפחה שנוצרה בעקבות ההגירה, מתוך סביבתה הפיזית החדשה וגם מתוך משקעי תרבות העבר החבויים באדמת המקום. עקבות הזמן נחשפים, תוך תיעוד עדויות וזיכרונות של חיים.

הזהות המשפחתית משתקפת ונבחנת גם דרך הזיקות הבין דוריות במשפחה. הלכידות הסימביוטית במשפחתה של אלן, למשל, קשורה קשר הדוק לחרדות מפני אובדן מקום, ובאה לידי ביטוי בעבודה "צילום משפחתי עם אלן" המציגה את המשפחה כגוש מלוכד בלתי ניתן להפרדה, המחבר ומעצים אותה, אך מצד שני, הופך אותה למושג רעיוני כללי. בעבודת דיוקן של זיקיה, סבתה של אלן, נבנית זהותה דרך התמקדות בפניה. בעבודה אחרת מופיע דיוקן של אלן עצמה. הדיאלוג בינה לבין הנכדה נעשה תוך השוואה בין פרטי פניהן, וכך נוצר פרדוקס: ככל שנחשף הדמיון המשפחתי, כך גם נחרטים בזיכרון ההבדלים בין הדורות השונים.

רישום אקספרסיבי, תזזיתי וחסר יציבות שנעשה בטכניקת הדפס-רשת, מתאר ארבע דמויות בסדרה "חסיה (צ'וקי)" שהוכפלו ויצרו קומפוזיציה מעניינת, המורכבת משילוב הדמויות המרחפות, ללא קו קרקע. אלה מביעות את רעיון המשפחה הנודדת.

העבודות בתערוכה הן תוצאה של תהליכי עבודה ארוכים, הכוללים שלבים רבים וזאת על מנת ליצור תהליך מעמיק של התחברות לעבודה: מרישום לעיבוד דיגיטאלי, משם לצילום פוטו-קופי, להגדלה ושוב לרישום. הביצוע בהרבה מקרים הוא מוקפד ואובססיבי, כזה הבונה את השלם מפרטים רבים . השלבים הרבים ביצירת העבודות מתקשרים גם לריבוד הביוגראפי העמוס של המשפחות, ולמשקעים הרגשיים של חוויית ההגירה. אלה משתקפים בשכבות השונות של החומר. עבודותיה של גילון מתאפיינות בסקרנות גדולה לחומרים ולטכניקות חדשות, המהווים קטליזאטור לעבודה ומשמשים כלי ביטוי לתחושות ולרגשות. באופן זה, משמש הסטודיו כמעבדה לניסיונות בחומרים ולשיטות עבודה שונות .

הרישום הוא המדיה העיקרית של העבודות בתערוכה, והוא החוט המקשר בין הטכניקות והחומרים השונים. לכל סדרה שפה חומרית ייחודית המעניקה לה איכויות משלה. את העבודות הסופיות מקדים תהליך ארוך של רישומים בספר סקיצות,  שהוא שלב חשוב בתהליך העבודה. בהמשך מתורגמים הרישומים לעבודות באמצעות עטים, טושים, צבעי טוליפ, הדפס- רשת וכו'. גילון מרגישה הזדהות עם האמן הגרמני זיגמר פולקהSigmar Polke) ) שגם לו מחברות מיתווים וקולאז'ים המשמשים כשלב מקדים של עבודותיו, ומתחברת לפן נוסף של יצירתו והוא השימוש המגוון ויוצא הדופן בתרכובות של חומרים ובטכניקות, תוך יצירת עבודות בעלות שכבתיות עשירה. 

חלק מן העבודות בסדרה "בִתיה" מאופיינות במיחבר המחלק את הפורמאט הריבועי לרצועות הוריזונטאליות ויוצר קולז' ציורי. למשל בעבודה "סבא יצחק וסבתא מרים" מופיע  חתך שכבתי, הבנוי מרישום דיוקנותיהם, רישום צריף מחצר הבית שלהם במושבה ומשכבת ריבועים המבוססים על שעוונית ישנה. גם בעבודה "בוקסה" ניתן להבחין בשכבתיות של קופסת תפוזים מבית-אריזה נטוש, דגם משבצות הלקוח ממפת שעוונית, ומרישום המבוסס על צילום של רחובות הישנה .

מפות  גיאוגרפיות וטופוגרפיות באות לידי ביטוי בשתי סדרות: "חסיה (צ'וקי)", ו"נסרין". המפות שהן ייצוג לנוף קונקרטי, מטופלות אצל גילון עד הפיכתן למופשט. המבט הוא ממעוף הציפור. קריאת המפות נעשית על רקע היסטוריית העבר ומשמעותן נידונה ביחס למושגים העוסקים במקום ובשייכות.  אף שניתן לייחס להן משמעות פוליטית- חברתית במציאות הישראלית הטעונה, מרכז הכובד של העבודות הוא ברמה האנושית. 
המפות משמשות גם כמפות תודעה, מפות של נדודי הרגש, ביטויים של התנתקות ממקום, עקב עקירה פיזית.  אפשר שהן משמשות קודים, תחנות מוצא, המהוות ציוני-דרך אצל כל משפחה, ותצפית על מציאות חיצונית. זוהי התבוננות רגשית, פנימית; מעין מפה אוטוביוגרפית נופית-ציורית. 

המפות הגיאוגרפיות בסדרה "חסיה (צ'וקי)" מכוסות בשכבות שעווה היוצרות מראה תלת-מימדי, שקוף למחצה, הכופה על הצופה מעין ראייה "ארכיאולוגית" של הרבדים מתחת למעטה. שכבות הציור מדמות רבדים היסטוריים, הצופנים ומסתירים סודות ופרטי מציאות, שיש לחשוף ולהיחשף אליהן באיטיות ובזהירות, בדומה לסיפורי החיים החבויים תחת מעטה ההווה. השעווה משמשת כמין כיסוי לצורך גילוי. ונשאלת השאלה - האם פעולת הכיסוי מרמזת על הרצון לשכוח את מראות העבר, או שזוהי פעולה מודעת המרמזת על השתלבות בהוויה הקולקטיבית החדשה? 

בעבודות שהתפתחו מתוך התבוננות במפות הגיאוגרפיות, מתקיים עיסוק בסוג מסוים של כתמים, שצורתם לכאורה מופשטת ומקרית, אך יש להם מעין "היגיון" פנימי משלהם. צורות פתלתלות שקויי המתאר שלהן קמורות וקעורות  מקורם בקווי המפגש בין היבשת והים, והן חוזרות בכתמים שהתהוו כתוצאה משפיכת השעווה.  גם בעבודה " איברהים אבו- אלהג'א" שבוצעה על דיקט שנחשף במשך תקופה ארוכה לגשם, הותירו המים אחריהם כתמים דומים . כתמים כאלה מופיעים שוב ושוב בסדרות השונות בהשתנות אין סופית ובהקשרים שונים.

 התערוכה "משפוח'ס"  היא מסע גילוי מרתק שערכה האמנית לתוך הווייתן של ארבע המשפחות, על-פני תקופה ארוכה של מספר שנים. הוא נוצר מתוך רצון לבחון את המצב המורכב האופייני לאזור ולמדינה בה אנו חיים. בחירת המשפחות אינה מייצגת; היא נעשתה באופן אקראי מתוך היכרות אישית של האמנית, ומתוך רצונן של  נציגות המשפחות לבדוק את שורשיהן ואת ההיסטוריה הפרטית שלהן. השיקוף האמנותי מהווה אפוא פן התבוננות נוסף בסיפורי המשפחות ובגלגוליהן.

[1]העיסוק בדיוקנאות קיים כבר בעבודות קודמות. ראה קטלוגים קודמים: מאן-דהו, מיצב, תיאטרון ירושלים לאמנויות הבמה, ירושלים, 1997. קלסתרון,  גלרית קרית-האמנים החדשה, טבעון, 1999. מפת הולדת, גלריה לימבוס, תל-אביב, 2004.

[2] בניגוד לעבודות קודמות שהיו מבוססות על ג'סטה ספונטאנית.

[3] האמן  ברוס נאומן (Bruce Naumn)  מדבר גם הוא באופן דומה על הסטודיו שלו, שם הוא מרבה לערוך בדיקות וניסיונות בתחומי מדיה שונים.

[4] תפיסת מיחבר זו מזכירה את ציוריו של האמן פיטר דויג (Doig Peter).

[5] צורות הכתם הדומות מתקשרות לתורת הכאוס, שמוצאת הגיון בתופעות המקריות בטבע. הכתמים המופשטים נוצרו באופן מקרי, ללא כל חוקיות, מתוך מצב של משיכה (התפזרות) ודחייה. האם לכתם יש "הגיון" משלו?