סדרה דוקומנטארית זו נוצרה בקיץ 2006 במשך מלחמת לבנון השנייה ובעקבותיה. היא מהווה מעין יומן אישי אך גם קולקטיבי.

הנסיון להתמודד עם חרדה קיומית וחוסר שליטה, מיוצג בעבודות בחזרה תכופה על המשפט "אורי התקשר". בתגובה למצב של דחק נפשי גדול, מתעורר הצורך לשלוט במציאות שליטה מדומה באמצעות סמלים וסימנים, כמו מעשה כשפים.

המציאות המאיימת מתכווצת בעבודות (כמו בחיים בשעת מלחמה) לביטויים חסכניים אך מדויקים של הלשון הצבאית ושפת הsms . ואכן אורבך עושה שימוש רב בהודעות מתומצתות אלו כחלק מהאיקונוגרפיה של הסדרה.

המציאות הישראלית העכשווית מסומלת על-ידי הודעות קצרות, רגעיות: "האוכל הגיע חם, מעולה! תודה!", או המשפט "לא יוצאים הלילה". סערות רגשיות נכבשות בין "יוצאים הלילה" – ל"לא יוצאים הלילה".

"אורי בסדר" או "לא היו נפילות, שבת שלום", הן בבחינת מילות הרגעה.

סדרה זו כוללת חמישים עבודות על עץ, בגודל אחיד ובטכניקה מעורבת, בעיקר אקוורל. חריצים וחריטות בחומר יוצרים תמונת נוף אהוב אך מוכה. מוות וחרדה מסומלים על ידי טקסטים חרותים-חרוצים לתוך בשר העץ וצבע אקוורל פגיע ושקוף מסמל את שבריריות החיים. השימוש בטקסטים ובדימויים הקשורים בנצחיות מחד ובמוות מאידך, יוצרים תחושת אי נוחות בנוף הפסטורלי. נוף מוכר ואהוב הופך לזר ומאיים.

בעבודות יש שימוש בדימויים תמימים, כמעט בכתב יד ילדי כמו  בית או עץ,  אך הם מופיעים במהופך. הדימוי האופטימי נשבר באופן אסתטי. העבודות טעונות רמזים והקשרים הנושאים בחובם אי שקט.

ייצוגי המוות רבים: הברושים המופיעים בציורים, מהווים סמל ים-תיכוני של אבלות. מסופר כי  קיפאריסוס  הפך לברוש אחרי שהתאבל על אייל המחמד שלו שניצוד. צורות מלבניות שבות  ומופיעות כאזכור לסרקופגים.

סדרה רלוונטית זו, מוצגת סמוך ליום הזיכרון ומאפשרת לבדוק את עניין הנאמנות למולדת. המיתוס הגברי הלוחם, מיתוס הגיבור, עדיין מצליח לשמר את מקומו בחברה הישראלית. השם הנפוץ "אורי", משמש כשם כללי איקונוגרפי בתרבות הישראלית. הוא מסמל את דמות הצבר החזק-אך-רגיש, שהמדינה אהבה כל-כך לטפח בשנותיה הראשונות: הוא נחוש, מסור למשפחתו אך יותר מכל לארצו. ורצוי לשאול האם אנחנו עדיין מחזיקים  במיתוס הזה גם כיום?

הדמות הנשית העולה מהעבודות היא דמותן של בנות המשפחה שנותרו בבית. האישה, האם והאחות מחכות בבית לשובם של כל ה"אורים" באשר הם. גם רחל המשוררת ייחלה ללדת מין אורי שכזה, אורי שכשמו כן הוא – רסיס נהרה. אבל את כמיהתה הפרטית היא בחרה לייצג במושא האהבה של כל האמהות וכל הנשים. האורי שרחל כמהה אליו התגשם והיה לאורי של כולנו. ה"אורי" שכולנו חרדים ללא הרף לשלומו ובטחונו בחזית. 

   [1] אובידיוס נזו, פובליוס, מטמורפוזות, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1965.