בעבודות אלה חוקר גרוס רגעים של תנועה סטטית, קונסטרוקציות ומבנים הזויים ומרכיב אותם לכדי עולם אמורפי, שבו נמוגים גבולות של זמן ומרחב. הוא יוצר הכלאות של נופים אפוקליפטיים מונוכרומטיים עם אלמנטים אדריכליים-תעשייתיים-אורבאניים המציעים חלופה לעולם הרגיל. גרוס מתאר סביבות מומצאות, נטולות אנשים, מרחב של זמן מתעתע, מקום של "שום זמן", הטעון באווירה מסתורית מאיימת. העבודות נעות בין תחושה של סוף לבין תקווה וצפייה לעתיד חדש. החלל ההזוי חסר סוג של זמן מסוים. זהו זמן שעבר תהליך כלשהו, אך נתפס כעומד מלכת, ללא יכולת הבחנה בין יום ובין לילה, מזג אוויר, זמן או תקופה.

המרחבים מנותקים מסביבות מגדירות זמן או תרבות. הם מתקיימים כסביבות עצמאיות גנריות המעוררות חששות. במרחבים הניטרליים שוכנת ריקנות המשליכה גם על נתק רגשי ובדידות. הצופה נתון בדיסאוריינטציה גיאוגרפית, מנטלית ותרבותית. האם זוהי רק תפאורה? היכן מסתתרים הגורמים החיים?

סדר כאותי של אובייקטים לא מובנים מייצרים הוויה מטרידה. הצופה מיטלטל בין דימויים מופשטים לדימויים קונקרטיים. מחד, הם נטועים באדמה ומאידך, מרמזים לעבר המרחב, המסתורין והלא-נודע. העבודות ניחנות בביצוע נקי ומדויק להפליא. הרושם הוא אסתטי וחרדתי בעת ובעונה אחת. נדמה כי השתלטות האובייקטים על המרחב משרה לעיתים תחושה של צמיחה חדשה, אולם, בו זמנית, פעולת ההשתלטות פוצעת וסוגרת את המרחב ולא מאפשרת לו קיום משל עצמו. עקב כך נוצר מרחב ויזואלי אוטופי שהוא בו זמנית אנרכי-כאוטי, אבל גם מסודר ומאורגן, סימטרי וגם אסימטרי, פורמליסטי וגם אבסטרקטי. זהות המקום נמחקה. הנוף מתקיים בכל מקום ובשום מקום (no-place). המציאות נמתחת עד לגבול האבסורד, תוך יצירת טריטוריה חדשה המובילה לתחושת הזרה. נוצרה מציאות חזותית חדשה ואוטונומית. מציאות של מקום חדש, זר, מנוכר, ועם זאת מוכר.

יחסי הריחוק-קרבה נוצרים מול ההשתנות המתמדת של המרחבים שמסביבנו. במסה בשם "הטרוטופיה" מבחין מישל פוקו¹ בין סוגים שונים של מרחבים. לטענתו, בכל חברה קיימים מלבד המרחבים ה"רגילים" שמרכיבים אותה, גם "מרחבים אחרים" אותם הוא מכנה "הטרופיות" (הטרו=אחר, טופוס=מקום). אלו הם מקומות הנמצאים מחוץ ומעבר למקומות הרגילים. מרחבים אלו עשויים להיות פיזיים וממשיים או מופשטים ואשלייתיים.

האובייקטים השחורים המתעתעים נראים כשתולים בתוך המציאות הגלובלית החדשה. אך עם זאת, ההתייחסות לטבע המקיף עדיין קשורה לנופים טבעיים לא מאוישים המוכרים מכדור הארץ. ציור הנוף הריאליסטי והשלו, משמש את גרוס כמצע של זירת התגוששות בין האלמנטים הציוריים הפלסטיים לבין הכתמים הגיאומטריים השטוחים, כשהם קורעים וחותכים במצע ויוצרים מראות של עולם אפל שכנראה עבר אסון כאוטי ומצמרר, כששרידים של חלקי מבנים שבורים ועצמות יבשות נראים שוקעים.

ההתערבויות בנוף מגדירות מחדש את המרחב. האובייקטים הסתומים מנסים לייצר הבנייה של מציאות חדשה, תוך שהם מנכיחים את ההשתנות שהתרחשה במקום. המרחב הטריטוריאלי החדש הוא אבסטרקטי-וירטואלי. נוצרה קומפוזיציה צורנית חדשה באמצעות האובייקטים הפולשניים המכסים ומגלים חלקים שונים מפני השטח, ובעקבות ה"הכתמה", התערערה תפיסת המציאות הבנויה על מוסכמות וערכים ידועים. הטבע וכוחות ההרס שלו נמצאים במאבק מתמיד ואינסופי. בולט המתח בין היש לאין, בין הנסתר והגלוי המחפשים איזון בניסיון לייצג מציאות מורכבת ורבת פנים. הנוכחות האנושית איננה קיימת, אלא אולי רק נוכחות העשייה שלה, שעלולה היתה לגרום לדיסטורציה של המציאות.

אמנים רבים עסקו בנושא הקיום האנושי העתידי. ההכרה במודעות הזמנית של כדור הארץ ובידיעה כי יום אחד יצטרך האדם לחפש כוכב לכת אחר להתיישבות, העסיקה רבים וביניהם את האמן דוד נאמן ² לדוגמא, שיצר צורות אווירודינמיות קונסטרוקטיביות המרחפות בחלל. אלו הן אנדרטאות המסמנות ציונים מבניים במסע הארוך של בני האדם לחיפוש אחר קרקע חלופית לישוב. בעבודות של גרוס, לעומת זאת, לא ברור האם אלו צורות התיישבות חדשות או ציונים רגעיים של העתיד לבוא.

ניתן לציין כי האדריכלות הגלקטית קשורה באופן הדוק לחזון העתידי המהפכני של האדריכלות הפוטוריסטית של תחילת המאה ה-20, שביקשה לבטא את המציאות האורבאנית החדשה שתהיה מבוססת על טכנולוגיה דינאמית. המציאות העתידנית אצל גרוס באה לידי ביטוי בסביבות מטרידות הכוללות אלמנטים לא ברורים. האם אלו מבנים ענקיים, אוטוסטרדות, או תחנות כוח המפיקות את עוצמתה של העיר החדשה? לא קיימים מנגנוני פיקוח ושליטה במרחב. סימון של גבולות, לעומת זאת, נזכר במספר עבודות, אך לא באופן חד משמעי וברור. גרוס מעמיד בפני הצופה שאלות נוקבות בנוגע להמשך התנהלותנו בעידן המודרני ובצורך בשמירת הטבע והאיזון האקולוגי, שעלול להסתיים בכליה.

עבודתו של גרוס מזכירה במידה מסוימת גם את הדימוי הוויזואלי הנוצר בצילומיו של ג'יימס וולינג. ³ וולינג נמנה עם אמנים כמו ברברה קרוגר, לורי סימונס, סינדי שרמן ולורי סימונס שהצליחו להגדיר מחדש את האופן שבו אנו מסתכלים על אמנות. עבודתו היא ניסיון למיפוי האפשרויות של יצירה והבנה של דימוי ולשם כך משתמש בטכניקת הפוטוגרמה שמעניקה נראוּת דווקא לצל של העולם. גרוס, לעומת זאת, נותן נראות לאירוע שלא ברור אם אכן התרחש והיכן.

 הערות:
1.  מישל פוקו, הטרוטופיה, הוצאת רסלינג, עמ' 10
2.  דוד נאמן, מתווים לאנדרטה גלקטית, משכן האמנים הרצליה, 2010
3. James Welling, #1A, 1998 (from New Abstractions), gelatin silver 3 print 81X54 cm, New York