תערוכה זו עוסקת בקשר שבין ייצוגים פוליטיים באמנות של היום, תקשורת המונים והתכתבות עם ייצוגים פוליטיים מתקופות קודמות. העבודות מקיימות דיאלוג אקטואלי עכשווי עם מאורעות פוליטיים-חברתיים. ההתייחסות לאירועים אלה מייצרת מחד נקיטת עמדה ומנגד, מעלה לדיון סוגיות ענייניות מקומיות ובינלאומיות. מכלול היצירות הפוליטיות של אורלי מתכתבות ברוחן עם היצירה האופראית. ה"אופרות הפוליטיות" של אורלי הן דרמות וויזואליות מסעירות, מוסיקליות ומעוררות מחשבה המנגנות על רבדים רבים ומעלות תחושות ודעות שונות. הזירה הפוליטית מועלית על הבד כטריגר ליצירת אמירה משמעותית. חומרי הגלם ניזונים מעיתוני היום יום בישראל והצגת הסיפורים מבחינה צורנית נובעת בהשראת טריפטיכונים מתקופת הנצרות, הדפסים יפניים, גויה ויצירת המופת "הגרניקה", של פיקאסו.  

עבודותיו האקספרסיביות של אורלי מעלות תחושות שונות ומבטאות את עוצמת חווית המציאות הישראלית אך גם שחרור ממנה. הן מאופיינות בסגנון אינדיבידואלי ייחודי המזוהה עמו. תגובתו האמוציונאלית לנושאים פוליטיים-חברתיים העומדים על הפרק, באה לידי ביטוי בשימוש בצבעים אקספרסיביים ודרמטיים ובקומפוזיציה דחוסה. זהו ציור פיגורטיבי אלגורי. העבודה רוויה באינפורמציה וברפרנסים. הציורים הגדולים סוערים, גועשים ורוויי יצרים. הנושאים מגוונים ומעוררי מחשבה ומציגים את מלחמות ישראל, פינוי של התנחלות, אשתו של יגאל עמיר, מחבלת מתאבדת מרד הטייסים ועוד. אורלי יוצר קרנבל של דמויות שכאילו נלקחו מהזיכרון הקולקטיבי, תוך שימוש בארכיטיפים סמויים. הפרשנות האישית שהוא מעניק לאירועים תורמת להם משמעות חדשה.

לדבריו של אורלי, אנו חיים בעידן בו הטכנולוגיה והתקשורת מהווים השפעה מכרעת על חיינו. לפי גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי, אמצעי התקשורת מעצבים במידה רבה את החברה שבתוכה אנו  מתקיימים. בראשית שנות ה-80 הגה חוקר התקשורת מרשל מקלוהן ¹ את האמרה המפורסמת: "המדיום הוא המסר" ממנה משתמע שהתפתחות של חברה מעוצבת על ידי אמצעי התקשורת. כמות הדימויים והתכנים המועברים באמצעי התקשורת היא אינסופית. אורלי רואה עצמו כמי שסופג את ה"תנועה" החדשה, אינו מתנגד לה, וחש שהוא תוצר שלה. הוא מדמה עצמו למיכל המכיל באופן אימננטי את התקופה בה הוא חי. הלך רוח זה גורם לו להזדהות עם אמנים מתקופות קודמות כגון גויה ופיטר ברויגל, שבחרו לייצר סיפורים. הם שילבו בין עולמות שונים שבבסיסם האמן הוא מספר סיפור ולא פילוסוף אסטניסט. רבות מיצירותיהם התמקדו בסצנות בהם מתוארים חיי היום יום של האזרח וקשייו וגם את זוועות המלחמה. מדובר ביצירות שאינן מהללות את השלטון, אלא מבקרות אותו, כלומר מעמידות את האמן כצופה ומדווח של המציאות דרך עיניו. באופן זה אורלי מזהה את האמן כסוג של עיתונאי.

על פי אורלי, באחריות האמן לייצר אמנות המתייחסת לסביבה הפוליטית-חברתית-מדינית שלו. השיטוט על ציר הזמן מדומה לשיטוט על פני ציר תודעתי. המחאה החברתית המבוטאת אצל גויה נבעה מתוך תחושת אחריות חברתית, אולם בוטאה באופן מוסווה ולא בוטה. אצל אורלי לעומת זאת, ביצירה "תת מודע כחול-לבן", האמירה הפוליטית מקבלת את קידמת הבמה באופן ברור. השפה הוויזואלית הבוטה לקוחה מהשפה הצהובה המקובלת מעיתוני היום יום כב"ידיעות אחרונות”, אולם הסיפור מסופר באמצעות מטאפורות. לדוגמא בעבודה "אשה בצהוב, כחול וורוד" האשה היא דימוי למדינה. בטריפטיך הימני  "1948" האשה המסמלת את מלחמת יום העצמאות שוכבת מאוימת בין השיחים. בטריפטיך האמצעי "1967" האשה משוחררת ומסמלת לפיכך את מלחמת ששת הימים ובטריפטיך השמאלי "2011" האשה מוצגת כפריס הילטון פרובוקטיבית ומאיימת.

מחזה התוגה האופראי מוצג כאלגוריה לישראל. מחזה התוגה, להשקפתו של ולטר בנימין ⁴, הוא מחזה המוצג בפני אנשים האפופים תוגה, שלנגד עיניהם מתרחש המהלך הנורא של ההיסטוריה האישית שלהם והאסון של ההיסטוריה העולמית. תערוכה זו הינה נסיון לדווח דרך עיניו של האמן אודות האופרות הפוליטיות הרפטטיביות של ישראל. האירועים הבלתי נתפסים מתחלפים ומשתנים בקצב שלא מצליח לדבוק את קצב הדפסת העיתונים. האינטנסיביות הרבה דורשת יכולות הדחקה גבוהות, אולם עם זאת, הישראלים מצליחים לשמור על שפיות כלשהי. על פי אורלי האופרה הפוליטית של היום מתמקדת אמנם במחאה החברתית, אך מתמודדת גם עם רגולציה ימנית חדשה שלטענתו הנה תוצאה ישירה של מאורעות היסטוריים כאירוע פינוי ההתנחלות עמונה שנעשה בשם ולמען השלום. אורלי מנסה לדמות בתערוכה זו "מעגל אימה" שאיננו נגמר ומתאר תמונה הרסנית של מציאות הייחודית לישראל.           

                                         

   

הערות:

1. מרשל מקלוהן, להבין את המדיה, בבל - הוצאה לאור, תרגום עידית שורר. נכתב במקור ב-1964 Understanding Media

2. יצירתו של גויה "ההוצאה להורג ב-3 במאי 1808" שצוירה ב-1814 תיעדה את אחד האירועים הטרגיים שנחרתו בתודעתם של תושבי מדריד במהלך מלחמת העצמאות שניהלו נגד צבא הכיבוש של נפוליאון. התמונה מנציחה את הדיכוי האלים שהפעיל צבא נפוליאון כנגד הפטריוטים הספרדים.

3. יצירתו של פיטר ברויגל האב "ניצחון המוות" מ-1562, מתארת אנשים מרקע חברתי שונה: מאיכרים וחיילים ועד לאצילים ואף כומר וקרדינל, כאשר כולם נלקחים על ידי המוות ללא אבחנה.

4. ולטר בנימין, "האלגוריה ומחזה התוגה", מבחר כתבים, כרך ב', הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1996, עמ' 48.