"מוּל עוֹרֵב, שָׁחוֹר כָּאוֹפֶל, קַדרוּתִי שוּנתָה לִבסוֹף אֶל

קצֵה חִיּוּך, בִּגלַל הָרַהַב שֶמִּבּרַק עֵינוֹ נִבַּט,

"עַל ראשוֹ גַם בּדַל כַּרבּוֹלֶת אֵין כּבַר, אֲך הוּא בַּר-יְכוֹלֶת,

עוּרבָא קשִישָא שחוֹר גוּלגוֹלֶת מִן הַדִּמדוּמִים נָדַד..."  ¹      

תערוכה זו עוסקת בדימויים דו-משמעיים של נוכחות ציפורית ממשפחת העורבים. העורב הוא הגיבור של קדמון המשמש לצורך הדגשה של מצבים דואליים, לא מוסברים ולא מוחלטים בחיינו. האמביוולנטיות לגבי דמותו משתמעת מתוך סימולו כטורף, אוכל נבלות, ערמומי, אכזרי ומסתורי מחד והיותו עוף ממשפחת העופות, נטול כל כוונות זדוניות הפועל אך ורק על פי ייצר ההישרדות הפנימית שלו, מאידך. דימוי זה מבליט את החיים האנושיים כרב-משמעיים, כשהרוע, האכזריות והזדון ניצבים למול צער וחמלה, ללא יכולת ברורה להחליט מהו הצודק ומהו הנכון. לעתים, גם מה שנראה לעין, איננו מה שהוא באמת. חלק מהעבודות בתערוכה זו מבוססות על מצבים והבחנות שהאמת בהן איננה חד משמעית וניתן לפרשם לכאן או לכאן.

אווירת מסתורין אופפת את הציורים. זמן ההתרחשות איננו ברור, ספק יום, ספק לילה. גם המקום איננו ידוע. דממה עוטפת את המרחבים, עצים כהים נטועים בשממה חיוורת. הלך הרוח המיידי העולה מתוך הציורים יוצר תחושת בדידות, כיסופים, פחד וזרות. יש בהם משמעת צורנית המשדרת איפוק מסוים וריחוק, ועם זאת רגישות. מתוך הפרטים המעטים מצליח קדמון ליצור עולם שלם ומורכב המשקף את המתח בין היש לאין, בין הנוכח לנעדר ובין חיות למוות.

הנופים בעבודות אלה מתאפיינים במראה "לא מתורבת", ללא הפרעה וללא נוכחות של בני אדם ובתים. ארגון הנוף מתבטא במערכת תמציתית של משטחים וצורות מלבניות המהוות מעין מעמד סמלי של ספק בניינים, ספק אדמה, כשמתוכם נובעת צמיחה. אולם היבט הצמיחה, המסמל חיים, בא לידי ביטוי בדימויי עצים שחורים הנדמים כשרופים. בנוסף לכך, הכאת השורשים באדמה מסמלת חיות מחד, אולם שורשים כהים ומאיימים הם נטולי חיות מאידך.

העורב, שמסמל בדרך כלל יותר מכל ציפור אחרת את החיים בעיר, מתואר כאן כתלוש מקום. העורב שמחפש בתוך העיר את הפינות הקטנות של הטבע שלהן הוא זקוק, מוצא כאן צמיחה, אולם זוהי צמיחה קוצנית, יבשה ולא מלבלבת, המסומלת על ידי נזילות של צבע לא אקראיות, קשות וסמיכות. העורבים נמצאים בטבע לא טבעי, במציאות לא-מציאותית, שבאה לידי ביטוי גם בצמיחה הפוכה לתוך האדמה. באמצעות דימויים כמו שורשי עצים, מנסה קדמון לחדור לתוך המשטח על מנת לגלות מה מסתתר בתוכו. החדירה מתחת לפני השטח מסמלת חדירה לתוך עולמות פנימיים נפשיים חבויים, שיתגלו אולי באמצעות העורב, המהווה שיקוף של כוחות גלויים ונסתרים. חיבתו של קדמון לעורבים מלמדת שהוא מתייחס אליהם כשווים לבני אנוש. הוא מצייר אותם באינטימיות כזו שאנו יכולים לחוות את מלוא ישותם ממש כשם שאנו חווים את זו שלנו. נדמה שהעורבים בעלי שפה משלהם שאתה הוא מתקשר.

העורב הוא היצור הפיקח ביותר מבין העופות. לתיאורי ציפורים יש משמעויות ופירושים רבים. הם משמשים הן כדימויים סימבוליים הקשורים למטפורות אנושיות והן כאמצעי להעברת המושג של דחפים רגשיים ואינסטינקטיביים. דימויים אלה, דואליים בסימבוליזם שלהם, עשויים לייצג יסודות סטטיים ופסיביים מצד אחד, ויסודות אקטיביים והפכפכים בחיי האדם מצד שני. תיאור עורבים על רקע קטעי טקסטים מתקשר בין השאר לעובדה שהעורב הוא בעל אינטליגנציה גבוהה במיוחד ובעל כישורים לשוניים ויכולת תקשורת.

העורבים של קדמון אינם מבויתים ואינם נינוחים. אין בהם רוך, אך גם אין בהם כניעות. הם יצורים חשופים אמנם, אך אוטונומיים. הם שופעים ויטאליות ועוצמה היוצרים רושם מתמיד כאילו הם על סף מעוף, המראה, זינוק. אולם בדרך פלאית כלשהי, הם נלכדים תמיד בשבריר הרגע שלפני התנופה: העורבים נבלמים וקופאים, אך אינם נתונים תחת מצב קיומי הישרדותי, כמו הגנה עצמית או השגת טרף. העורבים של קדמון מסמלים את ההתבוננות, ההתקפה והמגננה. הם מהווים גם ביטוי של מצב דרוך, כשגם במנוחתו אורב העורב בשעה שהעין נותרת ערנית וקשובה. העורבים אינם ניצבים על עצים גבוהים, על עמודי חשמל או על גגות של בתים. הם צופים בזהירות על סביבתם, הם רחוקים ויחד עם זאת קרובים ותמיד כאילו מעל לכל, עם זאת, לא מובעת בעבודות היכולת המופלאה שלהן לעוף. הציורים אינם מצוירים ממבט של מעוף הציפור. אופן ההסתכלות על העורבים ובאמצעות העורבים, מוגבל למרחב מצומצם של הימצאותם.

עולמו המטפורי והמורבידי של קדמון מתמקד בגוונים שחורים-לבנים-חומים אשר מעצימים את הדימוי ובוחנים את הקצוות של מוות וחיים, עוצמה לצד רגש. עבודותיו מתאפיינות בחסכנות שבייצוג, אשר מזכירה את אמנות תיאורי הטבע המסורתית של סין ויפן מבחינת השאיפה לתאר מאפיין רוחני דרך צורה פיזית, תיאור הנוף והציפורים ומבחינת השימוש בקו כאלמנט המרכזי בקומפוזיציה. גם בציור טבע, כמו נוף וציפורים, קדמון מקשר אותם עם מודעות אנושית חברתית, בהשתמשו בהם כדי להביע רגשות או לבטא שאיפה מסוימת. אולי זהו משל על חיינו, על החיפוש אחר הקשר שבין האדם לנוף, לחי ולצומח והבנת האדם את עצמו והסביבה. אולי זוהי קריאת העורב, קריאה של חיה שורדת בעלת דימוי לא אהוד במיוחד, להתעוררות ולבחינת המצב.

הערות:

1. העורב, פואמה גותית מאת אדגר אלן פו, פורסם לראשונה ב- 1845, תרגם: יעקב שקד