התערוכה עוסקת בייצוגים של נשים בהיריון, תוך העלאת קולה של האשה העומדת להיות אם ומאפשרת מבט להצגת אימהות מורכבת במאה ה-21. התערוכה מציגה את דמות האשה הנמצאת בשלב חשוב ומכריע בחייה – תקופת הפיכתה לאם. לצד ההתפעמות ממעשה האמנות של הפסלים שיצרה האמנית נירית לבב-פקר, מטרת התערוכה לעורר מחשבה ומודעות למצב המיוחד שבו נמצאת האשה. הנושא האוניברסלי נוגע לכלל הנשים, ללא הבדל דת וגזע. זהו פרק מהותי בחיי נשים המבקשות למלא את ייעודן האימהי כנשים.
העיסוק המהותי של הפסלים הוא בשלב הקודם לאימהות- ההיריון, כחוויה נשית ראשונה במעלה. הפריון- אישור החיים, נטמע בתוך בטן עוטפת העשויה מחומרים לא אנושיים. כל פסל הוא ייחודי ויחידני, כשם שכל ילוד הוא יחיד במינו. בתערוכה קיים עיסוק ישיר בגוף ובנשיות שמאופיינת על ידי פעולת ההכלה. כל הפסלים מסמנים הכלה של גוף נשי בהיריון. בחלק מן העבודות הבטן מסומנת כנוכחת באמצעות היעדר החומר, מה שמותיר מקום לדמיונו של הצופה.
התוויית תחום המחיה של העובר נעשית תוך כדי בניית קווי המסגרת של הפסל והתאמת הבטן להווייתו. עצם הפיסול של רחם, כמו מפיח חיים בפסלים ונדמה כי הם יואנשו ויקומו לחיים עוד רגע. לבב-פקר מנסה לתפוס את ממשות החיים באמצעות יצירה של רחם ושל ה"יש" המפעם בתוך הגוף.
לא רבות הן האמניות שמתארות גוף נשי בהיריון ואלה העושות זאת, משתמשות ביצירה ככלי לחקירה ובדיקה של מושגים ומוסכמות וככלי ביטוי של תחושות מורכבות. לבב-פקר יוצרת פסלים שמתכתבים עם זהותה האישית הייחודית. הפסל איננו מודל שתואם את הסטריאוטיפ של אשה-חפץ-מודל. נירית היא יוצרת אינטואיטיבית, מהבטן, זהו ה"אני מאמין" שלה, וכפי שלידה היא תהליך טבעי, כך גם היצירה שלה, שנבראת תוך כדי.
העיסוק בהיריון מייצג עבורה את ההבדל המהותי בין נשים לגברים בעידן העכשווי המתאפיין בשחרור האשה. תחומים רבים (כמו- קריירה ופרנסה, גידול ילדים, טיפול בבית) הפכו לשוויוניים בין המינים, אולם עצם ההיריון בולט (תרתי משמע) כשורש ההבדל, כיוון שגם אבהות יכולה להיות מכילה ועוטפת. מדובר בשלב שמייצג בעיניה את המורכבות הנשית ברמה הרגשית והפיזית כאחד: שינוי ועיוות תווי הגוף, חששות ורגשות סוערים, דאגה לאופן הלידה וחרדה לשלום התינוק ובריאותו, התמודדות עם השאלה כיצד אשה הרה נתפסת בעיני עצמה ובעיני החברה- יפה, מכוערת, מושכת או דוחה. מדובר באובדן שליטה על המראה, התיאבון וההורמונים, תופעה שאותה חווה האשה בעת ההיריון באופן מועצם.
לאורך ההיסטוריה נתפשת ומפוענחת המהות הנשית בצורות רבות שיצרו פרשנויות מגמתיות לדמותה. מגוון ההתייחסויות לדמות האשה הוא רחב: כאשה בהריון (פריון), כאימהית (אם וילד), בשעת לידה, כחפץ, כאובייקט וסמל מיני, כקורבן, ככלי משחק. ניתן למצוא גם ביטויים של חוזק ועוצמה נשית כסמל לשפע ועושר, פטרונית לתרבות, לאמנות, לחוק ולסדר וגם סמל לשאפתנות.
דימוי האם הוא מן הדימויים השכיחים ביותר באמנות. לאורך תולדות האמנות ניתן לעקוב אחר הפיכתה לסמל כאמא אדמה, האם הגדולה, סמל לטוהר, המלכה האם, האם המחנכת, שומרת המוסר ועוד. האם איננה קיימת כסובייקט, אלא מוצגת תמיד כמושג פטריארכלי כחלק מהמשפחה, החברה, הסדר והחוק.
האשה כסמל של פוריות, שממנה נובעים כל החיים, היא אנלוגית לכל דמויות האם הגדולה בתרבויות העתיקות. "האם הגדולה" נחשבה כיוצרת החיים וכדימוי ארכיטיפי נשי, הבא לידי ביטוי חיצוני בפולחן, במיתולוגיה ובאמנות של האנושות הקדומה, ומעמדה בקרב התרבויות הקדומות היה, לפיכך, חשוב ביותר. מכיוון שגוף האשה אחראי על יצירת חיים חדשים, תוארה "האם הגדולה" ככלי-קיבול הנושא את הילד בתוכו ומהווה עבורו מקור הגנה וחום עד ליציאתו לעולם. ומכאן הנוסחה הסמלית האוניברסאלית עבור התקופה המוקדמת של קיום המין האנושי: אשה=גוף=כלי קיבול=עולם. זוהי הנוסחה הבסיסית של העידן המטריארכלי בו הנשי הוא בעל משקל רב יותר מהגברי. 1
עבודות אחרות של לבב-פקר המוצגות בתערוכה זו עוסקות בכלי הקיבול- הכד. מאז ומתמיד שימש גוף האשה מקור לדימוי כלי הקיבול. כבר מתקופות קדומות אנו מוצאים את הסמל המרכזי של האשה-הכד, כמהות הנשית. הכד-אם הוא למעשה תפיסה בסיסית בכל הדתות ונפוץ כמעט בכל העולם. הסימבול של האשה עם הכד נובע מהצורה החיצונית שלו ששומר על תכנו ומחזיק אותו בחוזקה, בדומה לבטן. בנוסף לכך, הכד מזין את מה שבתוכו בדומה לתינוק שבתוך הבטן. מקור היחס בין האשה לכד נובע לפיכך במשמעות הסימבולית של הצורה וגם במשמעות הסימבולית של החומר שממנו עשוי הכד, מכיוון שהחומר קשור לאדמה ועומד ביחס לתחום הנשי – אמנות הקרמיקה היא המצאה נשית. הכנת הכלי היא חלק מהפעילות המקורית של האשה, כמו יצירת הילד.
זהות נשית
הפרובלמטיקה המודרנית של האימהות קשורה ביחסה אל הנשיות. האם האשה איננה שלמה ללא האימהות? האם יצוג האשה הוא בהכרח על ידי ייצוג האם? הגוף הנשי התנייד מאז ומתמיד בתוך חלל תרבותי שעוצב מלכתחילה מתוך הגמוניה גברית, ומכאן ניתן לשאול: האם ייצוגיה של זהות נשית הם בהכרח של האשה או של החברה המגדירה אותם?
עיסוק בענייני זהות נשית מעמיד באופן טבעי את הגוף כמושא מרכזי מבחינה פיזית ומנטאלית. ייצוג הגוף במצב של הריון, קורא תיגר על מאות שנים של ייצוג נשים על ידי גברים ככבולות להווייתן החומרית, כלואות בבשר גופן, "אסירות של הרחם", כך על פי ז'וזה ברונר2 . סימון דה בובואר3 טענה שעל מנת לזכות בחירות ובשוויון חייבות הנשים, קודם כל, להשתחרר מהתהליכים הגופניים, בעיקר מאלה הקשורים בלידה, שנתפסה על ידה כשורש שעבודן לביולוגיה.
אבחנתה של דה בובואר נבעה מההבחנה שהיא ערכה בין טבע (האשה) לתרבות (הגבר) ובהתאמה- בין הגוף לשכל. משחר האנושות נכבלה האישה לטבעה הביולוגי בעוד הגבר הוא שהגדיר, ולפיכך יצר את החברה האנושית בדמותו ובצלמו. בידיו רוכז הכוח הכלכלי והפוליטי, והוא שקבע את אמות המידה, את המוסר, את המטרות. לכן יחס החברה לנשים הוא יחסו של הגבר לנשים. יתרה מזאת, כיוון שהתרבות האנושית היא גברית, הרי גם תפיסתן של הנשים את עצמן הושפעה במידה מכרעת מתפיסתו של הגבר אותן.
האמירה הידועה של דה בובואר בהקשר לכך "אישה אינה נולדת אישה - היא נעשית אישה", מדגיש שהנשיות אינה טבעית, אלא נרכשת. הנשיות אינה תכונה מולדת והיא נוצרת בהקשר תרבותי, כלכלי והיסטורי. לפי דה בובואר "אין זה הטבע שמגדיר את האשה, אלא היא זו שמגדירה את עצמה בהתמודדותה עם הטבע בדרכה שלה". השאלה - שנהפכה מאז לשאלה המרכזית בהגות הפמיניסטית - היא האם וכיצד מסוגלת האשה להשיג את חירותה ולהיות אדם שלם וחופשי, ואם אינה נידונה להידרדר לגורל שהטבע כביכול גוזר עליה.
בובואר טענה שאם ברצונן של נשים להיות סובייקט חופשי ויצירתי ולא כלי קיבול סביל של הביולוגיה, עליהן לסרב להפוך לאימהות. היא שללה בבירור את האימהות ומתחה עליה ביקורת קיצונית. מבחינתה, שחרור חברתי של הנשים תלוי בשחרורן מכבלי גופן.
ייצוג עכשווי
ההתייחסות אל הייצוג העכשווי של האשה בכלל והאשה בהריון בפרט, חייב לקחת בחשבון את המערך האידיאולוגי והסוציו-תרבותי של ימינו הרואה במושג האימהות זכות יחידה במינה, ברת אלטרנטיבה ולא כחובה (בדומה לתפיסה שרווחה לאורך המאה ה-19). נקודת מבטה של לבב-פקר את האשה מתרחב למבט אוניברסלי של האם הגדולה, הנושאת על גבה את האנושות, היא על-זמנית, מחזורית ומונומנטאלית. ייצוג ההיריון בפסלים שלה איננו מייצג תפיסה רומנטית של נשיות, פאסיביות או חוסר אונים, אלא מייצג תפיסה נשית חזקה, בה הנשים מודעות, נוכחות, עצמאיות, מביעות עמדה ולא מקבלות על עצמן תפקיד שנוסח על ידי מישהו אחר.
התערוכה נעה על טווח של עוצמה וכח, שליטה והכרה מחד ופגיעות ועדינות, חרדה וכאב מאידך, תוך עיסוק בנושאים- נשיות, פריון, נראות, דימוי הגוף, תפיסה עצמית וחברתית ועוד. מוטיבים של רגישות גופנית באים לידי ביטוי בחיבור שבין כאב ונשיות. שרשראות, גלגלי שיניים, פלגים, קפיצי מנוע, שסתומים וחומרים נוספים מרותכים יחד ומסמלים את האשה החדשה, המורכבת, האשה החזקה של המאה ה-21.
הפרקטיקה הנשית מגולמת כאן ביצירת פסלי נשים מחומרים ממוחזרים שנחשבים כשייכים לעיסוק "גברי" בעיקר. הפסלים הנבנים על ידי אשה, עוסקים בתכנים נשיים, אולם גם לגברים יהיה קל להתחבר אליהם בעקבות השימוש בחלקים מפורקים של כלי רכב שהשימוש בהם נעשה בעיקר במוסכים על ידי גברים- טריטוריה לא נשית מובהקת.
כל פסל נבנה מחומר אחד שמאפיין אותו: חוטי פליז ונחושת, חוטי פח, קולבים, ענפים ללא עלים, חלקי ברזל ממכוניות- פלגים, קפיצים ושסתומים של מנוע; חלקים מאופנוע- תלתלים, פינים, מיסבי סלסלה; וחלקים מאופניים- שרשראות, גלגלי שיניים ופעמונים. הסדרה שנבנתה במהלך ארבע שנות עבודה, מייצגת תקופה של יצירה חדשנית שנוצרה אינטואיטיבית בלי תכנון מראש.
מתוך העבודה עם חומרים כבדים וחזקים נולדה יצירה מונומנטאלית אבל עדינה, בעלת אסתטיקה "נשית", שמציגה מצב דואלי דומה גם אצל האשה. מצד אחד היא מציגה גוף עוצמתי המכיל ויוצר בתוכו חיים חדשים, ומצד שני, הגוף שעובר שינויים רבים, נמצא בשלב עדין ופגיע.
פסלי נשים הרות יוצרים בדרך כלל דגש על דימוי הגוף. פסלים רבים הופכים את האשה לאובייקט של הריון וכמושא להתבוננות על מצב גופני פרטי שהופך להיות מבט קולקטיבי. חתירתן של נשים לקול ציבורי משלהן החלה מתחילת המאה ה-20, שבה החלו לדבר על אימהות ולבקר את גבולות התפקיד הזה שבתוכו כלאה אותן הפטריארכיה הגברית, ובה ניסו לנסח מחדש את בעייתיות היחסים בין החוויה הנשית לבין הייצוגים הנשיים השגורים בתרבות. יצירת מודעות גבוהה יותר לקשיים שחוות נשים לאחר לידה ויצירת סביבה חברתית תומכת, תקדם נשים בחברה, בעבודה ובכלכלה ותיצור אפשרות טובה יותר למיצוי יכולתן, רווחתן ולתועלת הכלל.
המודעות הנשית החדשה מגולמת בעבודות אלה באמצעות פסלי הנשים ההרות המגויסות כאן כמטאפורה ללידה של מודעות חברתית חדשה, כתקווה ללידה של שינוי חברתי.
הערות
1. Neumann, E., The Great Mother, Princeton University Press, Princeton, (1963), 1991..
2. ז'וזה ברונר, "קולה של אמא, או: דיאלקטיקות של תודעה עצמית פמיניסטית", זמנים מס. 47-46 ("זמן הנשים"), חורף 1993, ע' 17-4 (מאנגלית: איה ברויר).
3. סימון דה בובואר (1908–1986) היתה פילוסופית אקסיסטנציאליסטית, סופרת והוגה פמיניסטית מהבולטות והחשובות ביותר. ספרה "המין השני" (1949), הוצאת בבל, 2007 (מצרפתית: שרון פרמינגר), הכולל בחינה של "גורלה המסורתי של האישה" והגורמים לדיכוי נשים לאורך ההיסטוריה התרבותית של עולמנו, הניח את היסודות לפמיניזם המודרני והיה לאחד הספרים המשפיעים על התרבות המערבית במאה העשרים.