בתערוכה זו מנסה רובי בת ארנון להעלות שאלות הנוגעות למעמדה של האשה המודרנית בת המאה ה-21. שאלות של זהות, מגדריות והבנייה חברתית נכרכות זו בזו ומשמשות מצע להעלאת נושאים הקשורים לאופן ייצוגיה של האשה.

התבוננות הצופה [tête-à-tête[1 בעבודות מציגה תפיסה אינטימית של הסתכלות. התבוננות ראשונה מייצרת מראה אסתטי והרמוני, התבוננות נוספת מייצרת אי-נוחות ותעתוע, לאחר שמבחינים מקרוב במספר שיבושים- הפרופורציות של הגוף מוארכות, הפנים לעיתים חסרות הבעה והעיניים מוצגות ללא רוח חיים. הנשים הדומיננטיות של בת-ארנון אינן מייצגות את היופי המושלם. הן אינן מושלמות בכוונה, אידאליזצית היופי התעוותה ולכן גרמה לחוסר מושלמות. זהו מעין "תיקון" שעליו דיברה נעמי וולף בספרה "מיתוס היופי"[2], בו טענה כי התקדמות הנשים מגורלן ההיסטורי יכולה להתרחש רק כאשר נשים תשבורנה את המיתוסים הרווחים.

העבודות נעות בין הסוריאליסטי - לגרוטסקי - לפנטסטי והן חושפות את מורכבות העיסוק בדמות הנשית. הייצוג הנשי הוא בעיקרו פגום ואינו מתקיים כזהות שלמה. גוף האשה מיוצג במקביל על ידי מספר ישויות המשתלבות יחדיו וגבולותיהן מיטשטשים בתוך דמות נשית אחת. היברידיות, גופניות, מיניות, ניכור, טרגיות ואיום[3] מתערבבים לתוך קונפליקט שנע בין המגוחך, לבין המפחיד והמחריד במציאות הנראית לא מובנת, זרה ומאוימת. בת-ארנון עושה שימוש בחומרי המציאות המוכרים. העולם הקונקרטי, הארצי, גוף וגופניות, בעלי חיים וצמחים משמשים כחומרי גלם בעבודותיה, המתאפיינות בהכלאות של אובייקטים הנבדלים אלה מאלה.

מוטיב ההכלאה מתבטא בייצוגים ריאליסטיים של דמויות נשיות הלבושות לרוב בתלבושות הולנדיות מסורתיות של המאה ה-17, לצד שילובם של אובייקטים דוממים ויצורים חיים, תוך מיזוגם בתפאורה של נוף. ההיברידיות באה לידי ביטוי גם בעובדה שהשולי הופך למרכזי והקדוש והטהור הופכים למופקר ולטמא ובעקבות זאת, נוצרות עבודות אבסורדיות ופרדוקסליות המתארות מציאות אקלקטית הטרוגנית ולא מסודרת, שבה ניתן למצוא קשרי גומלין בין סובייקטים שהגבולות ביניהם אינם ברורים.

הזרות והגרוטסקה נבנות דווקא על בסיס התנוחה המוכרת של ציור דיוקן מסורתי. בטכניקה עמלנית של שמן על בד מונצחות הגבירות בציורי דיוקן, בצדודית של שלושת רבעי, או בתיאורי גוף מלא. רוב הנשים אינן מישירות מבט ואם כן, מבטן מוסתר על ידי מסיכה מעיקה המסתירה את פניהן וגורמת להן להיהפך למעוותות ולסובלות.

הקסם של העבודות נובע מהדמיון בטכניקה ובסגנון לעבודות האולד-מסטרס ההולנדיים של תקופת הרנסאנס (מאות 17-14). בת-ארנון שגדלה בהולנד, הושפעה בילדותה מיצירות המאסטר פיס של רמברנדט, קארווג'יו, יאן ון אייק ואחרים, שבעבודתם ניתנה חשיבות יתרה לעניין היופי כחיקוי של הטבע ולכן הדגישו את הפרספקטיבה, האור, הסימטריה והקומפוזיציה בציורי הדיוקנאות, הטבע הדומם, הנוף וההווי שציירו. בת-ארנון יוצרת בציוריה מציאות חדשה, מפתיעה ובלתי צפויה, אבל נשארת נאמנה לטבע. היא בעת ובעונה אחת ומבלי שהדבר יהווה סתירה- יוצרת של דברים חדשים וגם מחקה את הטבע. לדוגמא- קעקוע של הלוגו של לואי ויטון מוטבע על פני דמותה הריאליסטית של מריה הקדושה. סימבוליקה זו מסמלת ביטוי של התקוממות נגד התפיסה השוביניסטית המתייחסת אל האשה כחפץ. דמויות הנשים מייצגות בתערוכה זו התרסה כנגד הסדר הנורמטיבי המקובל ומשקפות מציאות פגומה. הגוף הגרוטסקי מוצג כביקורת לחברה הפוסט-מודרנית התופסת את האשה כחפץ, כאובייקט מיני, כקורבן וככלי משחק.

בת-ארנון מודעת לזמניות החיים ומציינת זאת על ידי גולגולת, שמטרתה להזכיר לבני האדם כי סופם למות[4], מוטיב שהופיע ביצירות אמנות רבות, בעיקר ברנסאנס. בציורים קיימת סמליות רבה: העירום מסמל שבריריות ולא מיניות; הקולר מסמל כניעות ואת העומס המוטל על כתפיהן של הנשים; המסכה מסמלת הסתרה. הנשים עוטות על עצמן את מסכת הסופר-וומן המודרנית של האשה המושלמת- הקרייריסטית מחד ועקרת הבית למופת מאידך. הממד הגרוטסקי של המסכות נקשר לטקסיות, התחפשות והסוואה- מאפיין קרנבלי ששורשו בימי-הביניים והרנסאנס באירופה. העבודות הסימבוליות אפופות קדושה ומסתורין המשווים להן מראה ייחודי וקסום.