המשיכה למרכז העיר היא ציר מרכזי בחיי העולם המודרני. שם הדברים האמתיים קורים, שם אנחנו חיים באמת ובאינטנסיביות, שם המפגשים המפתיעים מחכים לנו. מרכז העיר הוא מקום של תיירות נצחית, של כל חלומותינו הצרכניים, של פליאה אינסופית. אך מרכז העיר הוא גם מקור לעיוות החיים, ליצירת אנונימיות ובדידות אין קץ. 

בתערוכה הנוכחית עומר מספק לנו כמה מן ההיבטים המנוגדים ביחסים בין מרכז ופריפריה. לצד סצנות רחוב שמציגות את מרכז העיר כמקום משיכה, אליו נוהרים מכל עבר, ישנה גם גלריה של דמויות עירוניות, שמרמזות על תהליכי עיוות מתמשך, על סוגים של עזובה פנימית ייחודית במינה. מרכז העיר הוא על כן גם מקור משיכה וגם מקום מפחיד ודוחה. על כן אין כמיהה למרכז ללא נוסטלגיה לפרוור. לצד תמונות ה"דאונטאון" הסואן, עומר מציג לנו את המעבר לפרוורים כערגה לחיים שקטים ורכים. הפרוור מוצג כאזור חלומי, בו העירוני נגוז לתוך הפסטורלי, ובו אפילו עמודי וחוטי חשמל הופכים לחלק מקומפוזיציה שנוסכת כמיהה.

בתערוכה זו מסכם עומר מהלך חקר של עיר, של סביבה ושל דמויות המאכלסות אותה. המרחב העירוני נתפס מבחינתו כמרחב מאיים וסוגר ובו מסתובבות דמויות שוליים עלובות ומסכנות. הדמויות המתוארות בצבעוניות מוגזמת ולעתים חסרת הרמוניה ומוקצנת, מביעות את העליבות בחיי העיר גם לאלה שיש להם כסף (כמו לדוגמא הדמות המרכזית בעבודה "מחווה ללוסיאן", אדם עשיר שהוא לא פחות כלוא באומללותו מן השתיינים, חסרי הבית ופושטי היד שממלאים את הרחובות). עומר מתאר רגעים של התרחשות עירונית - הסתובבות בעיר, קיבוץ נדבות, שתיינות, או רגע בחייו של חסר בית. דמויותיו יכולות לייצג אנשים אמתיים הנמצאים במרחב הציבורי, כמו גם ייצוגים של עולמו הפנימי של האמן, החושף בכך את הלא מודע של העיר, את ההרגשה שהעיר חסרת קווי מתאר, שהיא משתרעת עד אין קץ וטוחנת את הדמויות שנבלעות בתוכה.   

הפואטיקה העירונית מושתתת אצל עומר על ניגודים: יופי צעקני – ודמויות עלובות, מבוך אין סופי של בניינים – לעומת פרוורים חלומיים. החוויה הסובייקטיבית שלו מגלמת פחדים וסתירות פנימיות שמבקשות להיפתר באמצעות החוויה האמנותית-אנושית של התערוכה.

גיבור העידן המודרני על פי ולטר בנימין הוא המשוטט העירוני flaneur).¹) הרחוב, החוץ והחלל הציבורי, הם יסוד עולמו. בנימין, שזיהה את תופעת השיטוט בפריז של אמצע המאה התשע עשרה עם הפיכת העיר לכרך, הציג את ה'משוטט' בדמותו של המשורר שארל בודלר כמביט, מתבונן, משקיף ומפתח מיומן של טכניקות ראייה ותצפית כמו בלש. עומר הוא המשוטט האורבני החדש, שאינו מוגבל בזמן ומתהלך ללא מטרה. השיטוט המתמשך שלו בעיר מציג סיטואציות, פרגמנטים, סצנות עירוניות, לא מוגבלות בזמן או מקום. המבטים שדולה המשוטט בעיר הופכים לחומרי גלם המייצגים את אופן מבטו והתבוננותו בעיר.

הציורים המקובצים בתערוכה מהווים אסופה של רגעים עירוניים המתעדים יחסים סימביוטיים בין דמויות לבין מרחב, בין דמויות לבין עצמן. הרגעים מתועדים כל אחד בנפרד, אולם ברגע שהם מוצגים אחד ליד השני, הם נקשרים יחדיו ויוצרים זמן וחוויה מאחדת.

מרכז העיר של עומר יכול להימצא בכל מדינה, בכל עיר גדולה, אפילו בכל עיר בינונית או קטנה שמנסה לחקות עיר גדולה עם דאונטאון שמתיימר לכבד את עצמו. עומר מתמקד ברבי קומות ובשלטי חוצות. הבניינים חוסמים את המבט של הצופה שאינו יכול לחדור מבעדם וגורמים לו לחוש חוסר ערך ומעמד מפאת גודלם ועוצמתם. הציורים מאזכרים את ציורי העיר של זרם האקספרסיוניזם הגרמני, אשר ביטאו את התחושות הסובייקטיביות שאירועים ומצבים עוררו בנפש האמן ואופיינו על ידי צבעוניות עזה ושיבושים בפרספקטיבה.

בעיותיה של העיר המודרנית באות לידי ביטוי במחקרו של הסוציולוג והפילוסוף גיאורג זימל ² שהתמקד בחוויית היחיד בעיר המודרנית ובצורך קיומו הפיזי לשמור על עצמאותו וייחודו מול כוחות חברתיים ותרבותיים רבי עוצמה. זימל מדגיש שמאבקו הקיומי של האדם נהפך למאבק של הישרדות פסיכולוגית בתוך סביבה עירונית תובענית שדוחקת בו ותוקפת את חושיו ברצף בלתי פוסק של רשמים אקראיים. זימל טוען כי האדם יכול לשרוד את החיים בעיר רק אם הוא לובש מעטה של אנטגוניזם או אדישות. זרם הגירויים המאפיין את העיר באופן בלתי פוסק מביא את האדם למצב בו הוא כבר לא יכול להגיב ונמנע מתגובה. האדישות מביאה לכך שהדברים נתפסים כחסרי ערך. על פי זימל העיר הגדולה מעניקה לפרט גם חירות אישית שאין במסגרות חברתיות אחרות. אולם, החופש של האדם בעיר עלול דווקא לכווץ את חווייתו, שכן אדם המופצץ במבול כה עז של גירוים וטבול באנונימיות כה מאסיבית, גם אם הוא חופשי, עלול להרגיש נמחץ ונטוש.

יחסי הגומלין בין מרכז ופריפריה מיוצגים אצל עומר מזווית ייחודית בציור הגדול "כיכר העיר", בו מוצגת קבוצה של דמויות פרובינציאליות מובהקות, כשהן משתאות\הולכות-לאיבוד בין גורדי השחקים של הכרך. אם נדמיין שאנשים אלה הגיעו לעיר זה עתה, למשל, כדי למצוא את פרנסתם, נוכל להבין למה הם צריכים להיאחז זה בזה, פן ילכו לאיבוד במבוך האין סופי. אם יישארו, הם לאט לאט ייפרדו ויהפכו לבשר למטחנה העירונית. הם מועמדים טובים להפוך לשיכורים, המסוממים וההומלסים הזרוקים בכל פינה או החבויים בכוכיהם המבודדים. 

העיר החדשה מוגדרת על ידי אורבניזם צרכני. היא מלאה בפרסומות, שלטי חוצות ומוצרי צריכה. שלטון הכסף והקונסומריזם לובשים צורה מוחצנת וזועקת. העיר היא מאסה בעלת כח שואב, שמגדיר את הציר המרכזי של החיים. ישנה דיאלקטיקה בין אפרוריות התוכן וצבעוניות הצורה, כך שככל שהמצב הוא בעצם אפרורי יותר, כך המעטפה זועקת יותר. מרכז העיר המנוכר איננו מושג לערגה בציוריו של עומר. אך גם הערגה לפרוור מוצגת בצורה שחושפת את סתירותיה. כך, בהדפס "ערגה לפרוור", לעץ שבמרכז הקומפוזיציה צורה וצבעים של פרח חלומי, אך באותה עת הוא מסוכך על שורות של מכוניות נוצצות, החושפות את הערגה הצרכנית המקננת עמוק בתוך הערגה לפרוור הפסטוראלי.

הערות

1. ולטר בנימין, מבחר כתבים, כרך א: המשוטט, תרגום: ד' זינגר (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1992).

2. גיאורג זימל, "העיר הגדולה וחיי הנפש" (1903), בתוך: לואיס וירת, גיאורג זימל ורוברט פארק, אורבניזם: הסוציולוגיה של העיר המודרנית, תרגום: מרים קראוס (תל אביב: רסלינג, 2007), עמ' 23-40.