ההשראה לסדרת הפסלים החדשה של רחלי טאובר נבעה מקופסת התפירה של חמותה, שבה נמצאו אינספור שאריות, חלקי אמרות, תחרות וכדומה, הקשורות למערכות חיים ולמערכות לבוש שאינן עוד. תערוכה זו היא בבחינת מסע פנימי, המחבר בין פעולת איסוף ושימור החפצים של חמותה לבין העיסוק המתמשך של טאובר בשאלת זהותה כאמנית, זהות הבאה לידי ביטוי בהשארת כלי העבודה מונצחים בגוף הפסלים.

העבודות בתערוכה משלבות בעיקר בין אבן לבין חלקי ברזל וסיבי פלדה, בתוספת חבלים, חוטים ורצועות עור, וכך מייצרות דיאלוג בין חומרים שונים ומרקמים מגוונים, כגון תחרה, רקמה ותפירה, הבאים לידי ביטוי בסיתות, בקידוח ובחירור פני האבן ובצירוף אלמנטים נוספים אליה. הפסלים עתירי ניגודים: בין חלל למסה, בין משקל לאוויר, בין אור לצל, בין מקצב לאחידות, בין מרקמים לשטיחות ובין שחור ללבן.

האבן, על צורותיה השונות, מעסיקה את טאובר זה שנים. בבסיס עבודתה עומד אובייקט, שהופקע מייעודו המקורי לטובת שימוש אחר, המרחיב את מהותו הרעיונית. הזהות החדשה, המוענקת לפסל, מאפשרת לה לחשוף את פגיעותו ואת רכותו, הנחבאות מתחת למצע החומר הקשיח. היא רוקמת באבן באמצעות חירור או קידוח חורים, המדמים טקסטיל ותחרה עדינה בחומר הקשה, ובאמצעותם מעלה שאלות הנוגעות למגדר ולחברה.

את הפסלים בתערוכה ניתן לחלק לשתי קבוצות: עבודות המשלבות חלקי ברזל מן המוכן (מסמרים, מסוריות, מקדחים, מחברים שונים וקפיץ מיטה) ועבודות שבהן חלקי הברזל עשויים ביד ומטופלים. שרידי החפצים מייצגים את אורך חייהם של חפצים בתרבות הצריכה העכשווית. בד בבד, שימור זיכרון החפצים באבן מרמז על טבעה הנצחי. בנוסף משמרת טאובר גם נוסטלגיה לעבודות יד ולמיומנויות קשירה, שכמעט נעלמו מן העולם.

טאובר מפסלת בשיש חברון ארצישראלי. גושי האבן בפסליה מקורם במפעל מקומי לייצור מצבות קבורה. הם מגיעים בגדלים קבועים, ועוברים תחת ידיה תהליך של שינוי צורני ופונקציונלי. העבודה המסיבית על כל פסל נמשכת לעתים חודשים אחדים. השינוי החומרי והתוספות על כל פסל מקנים לו סוג של חיוּת, והופכים את המצבה הנקייה, הקרה והסטרילית לגוש מעובד חם, ששינה את ייעודו. האבן הנוקשה והתעשייתית הופכת להיות עדינה, רכה וביתית. החומר הקשה המסמל מוות, מתמלא בחיים.

עבודותיה של טאובר מצטיינות בהבנה עמוקה של תכונות החומר ושל מרקם האבן. היא מאתגרת את גבולות החומר ובוחנת מהו קצה היכולת לעבד את האבן מבלי לעבור את הגבול ולגרום לשברים או לסדקים בה. סיתות באבן נחשב לעבודה גברית, אך טאובר מנכסת אותו להדמיית מלאכה, שנחשבה מאז ומעולם לנשית ולעדינה. רקמה, סריגה ותפירה זוכות אצלה לפרשנות ויזואלית עדכנית באמצעות פיסול באבן, המבוסס על תעתוע ויזואלי ועל מחקר של שפה ושל צורה. היא משתמשת בטכניקה אומנותית עתיקה ליצירת אמירה עכשווית בחומר אחר. שימוש מעין זה בטכניקות של מלאכת יד אינו מהווה חידוש. האמנות הפמיניסטית של שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 שאבה את השראתה, במידה רבה, ממלאכות שנחשבו נשיות, אולם האובייקטים, המשמשים את טאובר לייצוג מלאכת היד הנשית, הם כאלה המייצגים, בדרך כלל, את הפן הגברי הקשוח, העושה שימוש במקדחים מסיביים לסיתות ולבנייה. זאת בהמשך לחיפושה המתמיד אחר ניגודים – בין גבריות לנשיות, בין הקונסטרוקטיבי לדקורטיבי ועוד.

מאז ומתמיד העלתה עבודת התחרה שאלות הקשורות לעושר ולמעמד, המושגים תוך ניצול של אוכלוסיות חלשות ומוחלשות. הפער בין העבודה הקפדנית וזמן העשייה הארוך, הכרוכים ביצירתה, לבין יכולת ההשתכרות ממנה והמחיר שבו היא נמכרת, עוד מאז הומצאה בוונציה בתקופת הרנסנס, מעלים שאלות חברתיות מהותיות.

התחרה – מלאכת יד, המקושרת בזיכרון האנושי למרחב הבית ובמיוחד לבית סבתא – נתפשת כאובייקט דקורטיבי נשי, ביתי וחושני. היא משמשת לקישוט בגדים בכלל, ובפרט בגדי שינה נשיים, מפות שולחן, מפיות, ממחטות, וילונות ועוד. בתקופות שונות היוותה לבישת תחרה או ענידתה כקישוט לצווארונים ולשרוולים סמל מעמד אריסטוקרטי ועדות לטעם טוב. שמלות כלה מעוטרות לרוב בתחרה, ולעתים אף עשויות במלואן מבד תחרה. במאה ה-19 ועד למחצית המאה ה-20 נהגו לקשט גם מדפי ארונות בפסי תחרה מיוחדים.

העבודות בתערוכה מאזכרות מסורות עתיקות של תחרות אבן, כפי שניתן לראות, למשל, בפסל האפיפיור אורבן ה-8 של ג'ובאני לורנצו ברניני מ-1635–1.1640 בד בבד, הן מתייחסות גם לתרבות הקבורה המפוארת ומעוטרת התחרות של מלכי ספרד ואציליה במאה ה-16, שפוסלו לבושים במחלצות פאר, וכן לתחרות מסגנון המודחאר (Mudéjar)2 – עיטורי תחרה אדריכליים באבן, שהיו נפוצים בעיקר בספרד.

בפסל רוקמת התחרה משתמשת טאובר באלמנט של תחרה, השאוב מציור ספרדי מן המאה ה-17 של ברתולומיאו גונזלס, שבו מתוארת המלכה מרגרט מאוסטריה.3 מתחתיו הוטבעו באבן מקדחים מברזל, המשמשים במקרה זה כחוטים. שמו של הפסל ניתן לו בהשראת ציורו הנודע של ורמר4 בשם זה מ-1669–1670, שבו מתוארת סצנה נשית ביתית בחזית התמונה: אישה השקועה בתהליך היצירתי עצמו. גם טאובר דנה בעיסוק היצירתי-אמנותי, שנחשב מאז ומתמיד נשי, אולם עצם שילובו עם עבודת האבן וסיתותה מעלה שאלות מגדריות עכשוויות לגבי מלאכות "נשיות" ו"גבריות" במאה ה-21.

בפסל עמוד של קשרים משלבת טאובר מוט ברזל לבניין, חוט ברזל וחבל, ומחברת ביניהם בקשרי מקרמה ובתפרי "תך שיניים". ברקמה ראשונה היא יוצרת תצרף. חיתוכי האבן נעשים באמצעות שיטות, ששימשו את הפסל היפני, איסמו נוגוצ'י.5 הפסל נחתך "חיתוכים כירורגיים", על פי הגדרתה, בדומה לחלקי פאזל, המתחברים זה לזה במדויק. על שני משטחי האבן הניחה טאובר רשת ברזל, המהווה ניגוד מאוורר לאבן המסיבית הכבדה. מבעד לרשת חודרים צללים של אור, ומייצרים משחק מעניין של אור וצל, של מסה ושקיפות, פתוח וסגור, חלל ונפח. מוטיב הפאזל שב ומופיע גם בפסל קופסת תפירה, שבו משולבות מסוריות, שבאמצעותן חתכה טאובר את חלקה העליון של האבן. המסוריות, היוצרות מניפה של קווים, נותרו מוטמעות בפסל כעדות לעבודה המדויקת, הבוחנת את גבולות החומר.

בפסל כרית סיכות משתמשת טאובר במסמרים, המדמים כרית וסיכות תפירה, בשילוב עבודת חירור עמלנית, המייצרת סרט תחרה עדין. ההבדלים במרקם האבן יוצרים תחושות מנוגדות של עמימות ושל ברק. 

בפסל תחרה עם סליל, תוספת האבן המשולשת הקטנה מעלה על הדעת חוטי תחרה, שבתחתיתם נקשרו בעבר משקולות להקלת מלאכת הקליעה. הפסל עבודה לא גמורה מציג עבודת קידוח מדויקת, שהניבה מגוון חורים, המדמים רקמה עדינה. כבעבודת רקמה שטרם הסתיימה, הושאר החוט המלופף כעדות לעבודה בתהליך. 

פסליה של טאובר חושפים גם פן הומוריסטי. כך, למשל, בווריאציה על ריצ'רץ', הממזג שתי שפות נבדלות. האלמנטים המחברים כוללים חלקי מתכת, כגון ציר של דלת, מֶחְבָּר של ברז לקיר, אבזם, ציר של ארון – חיבורים שלא בהכרח מתאימים לפונקציית הרוכסן. הקידוחים יוצרים מקצב ריתמי מדויק.

בפסל שולחן עבודה ניסיוני, "מציאות" מתוך קופסת התפירה של חמותה – שרידי חיים, מקומות ואנשים שאינם עוד – משולבת באִמרת קפלים מפוסלת – פיסה מבין השאריות הרבות, שמצאה בקופסה. בפסל תפר, קפיץ של מיטה משמש כמטאפורה ויזואלית לתך; כמעין חוט מכליב, המחבר בין שלושת החלקים הניצבים, לעומת האבן הארוכה המונחת. הדוגמה, שהוסיפה טאובר לאבן, שאובה מטכניקת האז'ור ( jourà), 6המשמשת ליצירת מפיות ומפות תחרה. בתחרה עם קידוחים בצורת משולש נמתחת האבן עד לקצה גבול יכולתה להישאר שלמה ואיתנה חרף החורים, העוברים מצד לצד בצפיפות מרובה, ליצירת דגם של תחרה. הברזל, בצורת חצי עיגול, מדמה חצי מפית קרושה סרוגה ביד. שני האלמנטים המרכיבים את הפסל, על דוגמאות החורים הנבדלות שלהם, מתכתבים זה עם זה.

פיסול באבן דורש תכונות אופי רבות, כמו מחויבות, כנות, רצינות ומקצועיות. הוא תובע סבלנות ותכנון, וביצועו אורך זמן רב. טאובר אוהבת את התגליות הצצות במהלך העבודה, ובעקבותיהן – את התובנות החדשות, המובילות לפתרונות בלתי צפויים. היא מבקשת למתוח את גבולות החומר למחוזות חדשים, שאינם מצייתים לעבודת האומן המסורתית באבן. היא מוציאה את החומר מהקשרו המיידי להקשר חדש ומנוגד, המעלה שאלות ומעודד את הצופה לשקוע בהתבוננות מעמיקה.

קו התפר בעבודות נמצא בין הסיתות המהוקצע של האבן הנוקשה לבין המרקמים העדינים, שיצרו חורי המקדח. מאחורי היופי חבוי משחק מתמיד בין גילוי לכיסוי, בין נוכחות להיעדר. עבודותיה של טאובר חושפות מורכבות אסתטית. ניכרת בהן עמלנות רבה, אך בה בשעה הן משדרות ניקיון וסטריליות.

1. ג'ובאני לורנצו ברניני (Bernini) היה מחשובי הפסלים בתקופת הבארוק באיטליה. הפסל המדובר מעוטר בשרוולים ובשולי גלימת האפיפיור בעבודת תחרה מיוחדת.

2. האמנות המודחארית, שקיבלה ביטוי באדריכלות הספרדית בעיקר בין המאה ה-12 למאה ה-16, משלבת אלמנטים נוצריים, יהודיים ומוסלמיים בתחומי יצירה שונים, אך את עיקר חותמה הטביעה באדריכלות של חצי האי האיברי.

3. ברתולומיאו גונזלס סראנו (Serrano) היה צייר בארוק ספרדי, שהתמחה בציור דיוקנאות.

4. יאן ורמר (Vermeer) היה צייר בארוק הולנדי, שהתמחה בתפנימים מחיי המעמד הבינוני.

5. איסמו נוגוצ'י (Noguchi), אמן, פסל, מעצב ואדריכל נוף יפני-אמריקני, פעל משנות ה-20  ועד שנות ה-80 של המאה ה-20 ונודע בפסליו ובעבודותיו במרחב הציבורי.

6. אז'ור היא טכניקת רקמה, שבה נחתכים חלקי טקסטיל, לרוב כותנה או פשתן, ו"החור" המתקבל מחוזק וממולא ברקמה או בתחרת מחט.