במבט ראשון נגלה כאוס של צבעים וחומרים, המכסים את פני הציורים. סימפוניה של צבעים, תצורות, קולות, צלילים ורגשות נפרשׂת על הבדים ומציבה אתגר למתבונן. כל אלו נגלים במגוון רחב ועשיר של עבודות, המייצגות את יצירתה של האמנית נעמי לינזן במשך כעשור. בתערוכה זו כלולות ארבע סדרות עיקריות, הנבדלות זו מזו בנושא הרגשי שבו הן עוסקות ובצבע המאפיין אותן. כל סדרה מאופיינת בעושר צבעוני רב, המכיל גוונים ותתי־גוונים רבים, ושילובם יוצר תוצאה מפתיעה ומורכבת. התפתחות הסדרות מסמלת את התפתחותה של לינזן כאמנית החוקרת את זהותה האישית. מכלול יצירתה מייצג מסע מעמיק של התבוננות פנימית. שפתה האישית בולטת במקוריותה, בקולה העצמאי והייחודי, הטומן בחובו יופי ודיוק שנוצרו בתהליך מדוקדק ומחושב.

לינזן עובדת בצבע אקרילי על קנבס בטכניקה מעורבת. ציוריה הרב־שכבתיים חושפים ומסתירים גם יחד ומתאפיינים במרקם עשיר. עבודותיה נעות על הגבול שבין ציורים דו־ממדיים לעבודות תבליט תלת־ממדיות. בולט בהן כמוטיב חוזר השימוש באובייקטים שהיא מלקטת באופן אקראי מסביבתה הקרובה ומהטבע – כמו אספסת, חצץ, זרעים, שברי צדפים, חול ואבנים קטנות. היא משלבת פסולת שנמצאת מחוץ לגלריה, כגון שברי זכוכית ואובייקטים חלודים, וכן שאריות של חומרים מהסטודיו – כמו קילופים של צבע אקרילי או שאריות אפוקסי.

הבחירה של לינזן באובייקטים ובחומרים השונים נעשית באופן אינטואיטיבי. כנקודת מוצא היא מעדיפה להשתמש באובייקט המקורי, מבלי לשנות את פניו אלא להותיר אותו בצורתו הטבעית כפי שנמצא. בדרך כלל תהליך היצירה אינו נקבע מראש אלא מתבצע באופן אימפולסיבי וספונטני. תחילה האמנית מניחה את החומרים באופן שרירותי על הבד, אך לאחר מכן היא מאחדת בין המרכיבים השונים באמצעות כיסוי בחומרי צבע ובמשחות, עד שהאובייקטים והחומרים מתמזגים לכדי יחידה אחת. השלם הנחווה נוכח בעוצמה רבה כמצבור של פרגמנטים. התכונה הדומיננטית המשותפת לחומרים אלה היא האנונימיות. ברגע שחומרי הגלם מאוחדים ונצבעים בצבע זהה, קשה לזהותם. לאחר שנרקמת זהות חדשה מתחילה לינזן בתהליך של ארגון ובנייה מחדש, עד שהעבודה מגיעה לנקודת איזון.

כתוצאה ממהלכים אלו, הצבעים והחומרים השונים יוצרים התרחשות חופשית, כמעין אי־סדר ממושטר שלא איבד את חירותו. באופן זה יצירתה של לינזן נעה בין קצוות: הכאוטי והמאוזן, המסודר והמפוזר, התנועתי והקפוא. על משטח הבד נוצרת התרחשות משוחררת ועם זאת מדויקת, החותרת לגעת באמת אישית כלשהי. שפת הציור של האמנית נעה על הציר הבוחן את הגבול שבין המזוהה לבין המופשט, באופן שמותיר לצופה מקום חופשי לחיפוש משמעות.

לינזן ניחנה ביכולת משוכללת לתרגם חוויות בצבע, בצורה ובחומר. תשוקתה לבטא את מגוון האפשרויות של הצבע והחומר באה לידי ביטוי בדרך עבודה ספונטנית ומחושבת גם יחד, ובמגוון של יחסי גומלין בין צבעים וחומרים. מלאכת היצירה של האמנית מתאפיינת במתח מתמיד בין גילוי וכיסוי, בין הקונקרטי והמוּכר לבין החבוי והמפתיע.

עבודותיה של לינזן עוסקות בגבול שבין מציאות לבדיה ודורשות התבוננות מעמיקה. דברים רבים נשארים לא פתורים מבחינת הנושא והבנת מכלול העבודה, ולכן האמנית מציינת שלצופה יש תפקיד חשוב בהתמודדות עם הבנת עבודותיה. הנוף, לדוגמה, תמיד דמיוני ובדרך כלל אפשר לזהות בו לא יותר מאשר קו אופק. לעיתים הצופה כלל אינו יכול להבחין בנוף האמורפי שדמיינה ונדרש למעורבות אקטיבית במהלך התבוננותו. לדברי מרטין בובר "היצירה האמנותית נכספת להשלמתה בנפש המתבונן", והמפגש בין יצירת האמנות לבין המתבונן "אינו מפגש פאסיבי אלא אקטיבי, שבו המתבונן מתחייב להשלים את משפטה הקטוע של היצירה, לענות לשאלתה, להתייחס, להתייצב במעמד של הדו־שיח".¹

נראה שדברים אלו משקפים היטב את העמדה הדיאלוגית והפעילה הנדרשת מן הצופה כאשר הוא ניצב מול עבודותיה של לינזן. המרחבים הגדולים של העבודות שואבים את מבטו של הצופה פנימה ומזמינים אותו להיכנס לתוכם ולחוש אותם. החוט המקשר בין כל הסדרות המוצגות בתערוכה קשור למרכיב התעתוע, שכן הדברים אינם תמיד כפי שהם נראים על פניהם. לינזן מעוררת בקרב הצופים תחושה של ספק כי מה שגלוי ונראה אינו תמיד כך באמת, ברוח דבריו של הפילוסוף מרטין היידיגר: "מעשה האמנות מגיד לנו עוד משהו, חוץ ממה שהדבר-גרידא הוא".²

 

זיכוך ודיוק: סדרת הזֵרים והסדרה הלבנה 2012-2010

סדרות אלו מייצגות את התמקדותה של האמנית בחומר ואת רצונה ליצור ללא צבע. העבודות טקטיליות מאוד ומתאפיינות במגע בולט עם החומר. שתי הסדרות כוללות עבודות שקטות באופן יחסי, המכסות על סערה פנימית (המתבטאת, כמו שנראה בהמשך, בסדרות אחרות המוצגות בתערוכה). דבריה של לינזן משקפים את רוחן של סדרות אלו: "אני בוחנת ביצירותיי את המאזן בין החלקים שמגדירים אותי – אימפולסיביות וארגון, יופי וכיעור. עבורי היצירות מבטאות כיסוי של אמת וביטוי למתח בין הפנים והחוץ. אני צועקת בצעקה חרישית את הפער בין החזות החיצונית שלי לבין החוויה הנפשית הפנימית. זוהי חוויה של מורכבות נפשית הנבנית מתוך הצורך להתפשר כדי להשתלב, אל מול הרצון לא לוותר ולהביא את האמת העירומה, וההבנה שאוכל לבטא את הכאוס הפנימי רק כשהוא מצופה ומעובד".

לינזן מציינת שהיא נמשכה לעסוק בזֵרים כיוון שהם על־זמניים בחשיבותם הסמלית בתרבות ובעיקר משום שמשמעותם נתונה לפרשנות הצופה. הזֵרים עשויים חומרים שונים שהאמנית ליקטה והדביקה בחלק מהמקרים על מצע של עיסת נייר או צבע אקרילי. תהליך העבודה נע בין שימוש כאוטי בחומרים לבין הקפדה על יצירת דימוי מוגדר בעל משמעות אסתטית ידועה. סדרת הזֵרים מעלה על הדעת את ציורי הקיר (פרסקאות) של אמנות יוון העתיקה ורומא. זֵר עלי הדפנה³ הוא סמל של ניצחון ותהילה מן העת העתיקה ועד ימינו. מתבונן בן־זמננו יכול לפרש את הדימוי הנגלה לעיניו כביטוי  לאבלוּת, זכרון, ניצחון, אושר ותקווה לעתיד. בזֵר המפורק אפשר אולי לראות רמז, כשלב מעבר, להתפרצות הרגשית שעתידה להגיע בסדרת הלבה.

 

ההתפרצות הרגשית: סדרת הלבה/ הסדרה האדומה־שחורה, 2013-2011

המעבר מהסדרה הלבנה לסדרה האדומה מסמל פריצת גבולות, מתן דרור לרגשות, צורך לוותר על ה"אגו" ולחשוף את ה"איד". השתנוּת העבודות משקפת את המעבר מן העיסוק במרקם ובצבע לביטוי של תהליכים פנימיים ומרידה במוסכמות.

סדרת הלבּה נדמית להר געש מתפרץ. הצבעוניות גועשת, נטולת פחד ומורכבת מגוונים אדומים חזקים, מציפים ובוהקים. נוכחותם של מוקדי צבע מאוזנים, בהירים וכהים גם יחד, מונעת מן הצופה חוויית הצפה ומספקת נקודות אחיזה. דומה כי זהו כאוס שאפשר להכיל אותו. העבודות משדרות עוצמה וכוח, ובמקביל מעידות על כנוּת חשופה.

המנעד הצבעוני הופך בסדרה זו לאינטנסיבי יותר. העבודות דרמטיות, גועשות ומפתיעות בעוצמתן. לינזן מאמינה בכוחו של הצבע וביכולתו להעביר את עוצמת הרגע. כתמי הצבע, הנמצאים על סקלת האדומים החמים, מתמזגים זה בזה עם הרבה גוני ביניים, שבאמצעותם מורגשת האווירה הסוערת. הלבּה מתהווה, משתנה מול עינינו, מבלי שאפשר ללכוד אותה על הבד באופן מוחלט. הציורים מלאים באנרגיה מתפרצת, ברגשות וביצרים, הבאים לידי ביטוי בצבע העוצמתי המכסה על החומרים השונים שנגלים תחתיו. מן העבודות עולה תחושה של תנועה מסיבית עזה הנמצאת על סף של רגע קריטי – רגע ההתפרצות.

הצבע האדום הוא בעל סמליות כפולה, שכן הוא מסמל את החיים ואת המוות גם יחד. לינזן חושפת כאן את תשוקתה הגדולה לציור, המוּבעת בצבע אדום מלא החיוניות, המשתלט כמעט על כל הפורמט.

 

ההתמודדות עם הלא מוּכר: סדרת ציורים צבעוניים, 2016-2014

תהליך העבודה הכאוטי והמלכלך עבר בסדרה זו תהליך של איזון, שבא לידי ביטוי בוויסות של הצבעים מתוך מחשבה על איזון ודיוק. מהמקום הנוח והשלֵו של הצבעוניות המונוכרומטית, דרך הצבעוניות הגועשת המתאפיינת בגוונים אדומים, לינזן עברה בסדרה זו להתמודדות עם צבעוניות לא נוחה עבורה ולהתעמתות עם עצמה. היא בחרה לאתגר את יצירתה ולהשתמש כאן בצבעים מתקתקים, בשאיפה לוותר על המוּכר ועל הנוח ולהתמודד עם צבעים שלא הין חלק מעולמה עד אותו זמן.  

במבט ראשון הציורים בסדרה זו נראים אבסטרקטיים, זורמים וחופשיים במהותם. הם החלו להיווצר בדרך כלל ממקום לא ידוע, ותוך כדי עבודה התגבשו לכדי מבנה צבעוני מאוזן ומדויק של כתמים משלימים. זהו תהליך שהוביל בהדרגה ליצירתו של שלם אחד מגובש.

לינזן מספרת כי מבחינתה היופי שנגלה לצופה הוא סוג של תעתוע, שיש בו רובד נסתר וגלוי: "זהו סיפור כיסוי. אם ניתן לראות בסדרה הלבנה 'אגו' ובסדרה האדומה 'איד', הסדרה הזאת נתפסת כ'סופר אגו', כלומר מה שנראה כלפי חוץ, מה שהיינו רוצים שיחשבו עלינו. אבל מבחינתי סדרה זו מסתירה את האמת הפנימית שלי".

 

פריצת הגבולות: הסדרה השחורה־המוזהבת, 2021-2018

המעבר בין הסדרה הצבעונית לבין הסדרה הנוכחית מאופיין בוויתור על הצבע ובחזרה אל הטונליות השחורה והכהה האהובה על האמנית – שם היא מרגישה במקום בטוח. הוויתור על הצבע מאפשר לה לשוב ולעסוק בחומר.

העבודות בסדרה זו גדולות ממדים ודורשות תהליך של התבוננות זהירה. הן מייצגות את השלב האחרון במעבר מעבודה מדויקת להפשטה גולמית, גסה יותר בחומריותה ומוקפדת יותר מבחינת הצבע והקומפוזיציה. העבודות, הכוללות מרכיבים רבים, הופכות כאן לחופשיות ופרועות יותר. יש בהן משהו כאוטי יותר, לא מעובד, והן מכילות כתמי צבע גסים וראשוניים יותר. בסדרה זו לינזן מפיחה חיים חדשים בכל ציור, ונדמה כי הקומפוזיציות המאפיינות אותן נמצאות בתנועה מתמדת ומכילות אורות מרצדים. בתוך משטח שחור אפל משובצים כתמים בהירים זהובים, הנדמים לקוסמוס רחב, זרוע כוכבים מנצנצים, שעשויים לייצג את מרחבי הבריאה.

העבודות מסמלות פריצת גבולות עצמיים של האמנית, כמהלך שנעשה באופן מודע מתוך הבנה עצמית מעמיקה יותר. הדבר מבטא את תהליך ההבשלה שהיא חוותה בעשור האחרון ואת הוויתור על השאיפה לדיוק ולשליטה בחומריות. שלב זה מציין את העדפתה שלא להיכנס עוד לעובי הקורה של כל פרט ופרט, אלא לאפשר ביטוי פרוע וחופשי יותר, גם אם הוא עדיין מחושב במידה מסוימת.

פריצת הגבולות הזו נדמית בעיני לינזן כמו אוויר לנשימה. על השאלה אם ברצונה להגיע בהמשך לדרגות נוספות של חופש היא עונה כי השלב הבא של התפתחות היצירות תהיה שימוש בצבעוניות מצומצמת. לדבריה, עבודות המונוכרום יאלצו אותה להיות מדויקת יותר מבחינת השימוש בכמות ובמיקום של החומר כדי ליצור את עוצמת הביטוי הנדרשת.  

עבודותיו של האמן הגרמני אנסלם קיפר משמשות מקור השראה עבור לינזן מבחינת גודלן, מנעד החומרים, הצבעוניות, התוכן, הקומפוזיציה והמסר שהן מעבירות. בדומה ללינזן, קיפר עושה שימוש בחומרים באופן בלתי רגיל וחדשני. הוא מתנסה בחומרים שונים באופן אניגמטי ורב־משמעי – למשל באבק, אפר, קש, זכוכית, חומר, חול, זרעים, פרחים, עופרת, שיחי קוצים, הריסות, אדמת טרקוטה, בדים ועוד – ורואה בחומריות הפיזית נקודת מוצא למשמעות העבודה.⁴  

לינזן חשה זיקה לעבודותיו של קיפר ולחוויה שהן מעוררות בעקבות הקומפוזיציות המדויקות שלהן, החומריות, כמות הצבע, אופני מריחת הצבע והתנועתיות. כל אלו מייצגים "סערה מאופקת", בדומה למאפייני "הכאוס המאוזן" המצויים ביצירתה. כדי להכיל את הכאוס קיפר יוצר נקודות מגוז בעבודותיו. לעומת זאת לינזן מייצרת איזון באמצעות שימוש בשלושה מוקדי צבע שיוצרים עוגנים, מעין נקודות אחיזה. אף כי עבודותיה אינן סימטריות, בכל זאת כאמור קיימים בהן מאפיינים של איזון.  

בדומה לעבודותיה של לינזן, גם עבודותיו של קיפר אינן מבקשות להציג את המציאות אלא לבטא טרנספורמציה. הן מציעות אלגוריות ומטפורות רב־משמעיות, פתוחות לפרשנות הצופה, בהתאם לידע שלו ולחוויות חייו. יצירתו מצויה בתנועה מתמדת, ומתוך אפלת העבודות קורן אור פנימי המסמן לצופה מסע אסתטי ורגשי גם יחד, המאפשר לו לברוא עולם יש מאין.⁵

לינזן מציינת כי העבודה האחרונה שנוצרה עבור תערוכה זו, זֵר מוזהב, מציינת את פתיחתה של סדרה חדשה. עבודה זו היא למעשה ציור ללא שימוש בקנבס – זֵר עשוי שאריות אוכל מהמטבח הביתי ומצופה בזהב. התוצר המתקבל נראה כתכשיט יקר ערך. העבודה המרהיבה למראית עין מסתירה בתוכה חומרי מזון שאינם ניתנים לעיכול והופכים לפסולת, לדבר דחוי. חומרי הגלם הלא סטנדרטיים, שנאספו בזמן הבישול, כוללים שאריות של פלפלים קלויים, ענפי תימין, גרעיני דובדבנים ועוד. בדומה לציורים המכילים חומרים גולמיים, כך גם האובייקט המוזהב מבטא תעתוע אשלייתי, שבו הפסולת הופכת למעין תחרה המתאפיינת במרקם חומרי עשיר. בעבודה אחרונה זו לינזן בודקת את הגבולות בין פיסול לציור, בין המופשט למזוהה, ושואפת להגיע מתוך פירוק הקיים להגדרה מחודשת ולמשמעות סימבולית חדשה.

 

הערות

1.      מרדכי מרטין בובר, פני אדם – בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית (ירושלים: מוסד ביאליק, 1962), עמ' 392.

2.      מרטין היידגר, מקורו של מעשה האמנות, תרגום:  אדם טננבאום, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2017).

3.      עלי הדפנה הם עליו של הצמח עָר אציל – צמח ירוק עד רב־שנתי הגדל כעץ או כשיח. מקור השם בתלמוד. עליו המיובשים משמשים כתבלין. מקור השם "דפנה" הוא מיוונית. האל אפולו התאהב בדפנה הנימפה ורדף אחריה, אך היא לא חשקה בו וביקשה מאביה, אל הנהר פניוס, שיהפכה לעָר אציל. כזכר לאהבתו הנכזבת ענד אפולו לראשו זר מענפיו של צמח זה.

4.      מרדכי עומר, אנסלם קיפר – שבירת הכלים, קטלוג תערוכה (תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011), עמ' 33.

5.      שם, עמ' 38.