העבודות בתערוכה מציגות דו-שיח המתנהל במרחב הציבורי בין העיר לבין תושביה הקבועים או המזדמנים. ייחודה של תל אביב כעיר ניכר בהיווצרותה של חוויה עירונית, בהזדמנויות וגירויים המשמשים מגנט לחיבור של פעילויות ובהתרחשויות של מפגשים אישיים של היחיד עם החברה והסביבה. שילוב של החומר האנושי והמחבר האורבאני אינו ניתן להפרדה.

האמנים מתייחסים למאפייני המטרופולין, כגון קצב, עומס, דוחק, תנועה, טכנולוגיה, בדידות ואנונימיות, תוך שהם מפגינים יחס אמביוולנטי כלפיו: מצד אחד, משיכה ופיתוי, ומצד אחר – דחייה ואף שנאה.

ההתייחסות הקונקרטית לחיים בתל אביב מעוררת תחושות מרתקות ומורכבות. העבודות מתארות את איכותם המרובדת של מראות העיר. החוויה האסתטית מתהווה מתוך התייחסות למציאות ממשית-אובייקטיבית ומן הכמיהה לדיאלוג עם הסביבה. מיקומה הגיאוגרפי של תל אביב, המרקם העירוני הייחודי לה וכן המבנה החברתי, מצבה הכלכלי, הוויית החיים בה, אופייה המוחצן, המטאפיזיקה שלה, אווירתה ואנשיה – כל אלה נבחנים באופנים שונים. ההתייחסות לזמן ולמקום שבתוכם מתקיימת העבודה נשזרת במוטיבים מעולמם הפנימי של האמנים, ההופכים להיות חלק מחומרי הגלם של היצירה.

זהות העיר נתפסת דרך התבוננות באופן בו נתפס הזמן העירוני והיומיומי בעיר. תל אביב נוכחת בזמן הווה. מובלטת הזמניות של העיר, עובדה המחייבת אותה להסתגל לשינויים דינמיים במספר מובנים - תרבותית, חברתית, אדריכלית ועוד. שינויים אלו באים לידי ביטוי בנושאים כמו השתנות קו הרקיע עקב בניה לגובה, התחדשות ושימור של אזורים מסוימים מול בליה של אזורים אחרים.

קצב ההשתנות המהיר של סביבה, הוא תוצאה של התרחשויות חברתיות, פוליטיות, כלכליות ותרבותיות, הגורמות לעיתים לאי סדירות וערעור מימד היציבות. הדימוי העירוני-אדריכלי של תל אביב עבר שינויים רבים במהלך המאה האחרונה ומאופיין בהשתנות דינמית שהושפעה מתנועות לאומיות, משוק ההון, מלחצי נדל"ן ומהגירת אנשים מהעיר ואליה. תל אביב – עיר ללא מרכז. היא מתפשטת לאורך ולרוחב ללא תכנון מראש כאשר מרכזים חדשים צצים לפתע במקומות שנעשו נגישים כתוצאה מהתפתחות מהירה של מערכת הכבישים.

העיר כזירה מרחבית ותרבותית, היא מרחב המאפשר ניידות, ניעות ושלל הזדמנויות לפרט, כך לפי התפיסה הליברלית. הסדר החברתי נבנה מחד על ידי ובאמצעות הפעילות היומיומית של עשייה אנושית רגילה וסדירה הנוצרת ומתרחשת כל הזמן. לסובייקט, אם כן, יש את הכוח לפעול. מנגנוני ייצורו של המרחב התל אביבי, כוללים מאידך גם הרס של הסביבה הבנויה במטרה לייצר את הנרטיב האדריכלי ה"רצוי". המושג "הרס יצירתי" נטבע על ידי הגיאוגרף הבריטי דייוויד הארווי ¹ ומסביר את ההרס הפיסי לאחר שקיבל תוקף חוקי, תרבותי וכלכלי.  

היחסים בין אדם לסביבתו מגדירים את האופן בו הוא תופס את המרחב. הסביבה איננה זירה פסיבית של ייצוג, אלא מרחב הניתן להגדרה מחדש של הנמצאים בו. המרחב הפרטי-אישי היומיומי נבנה דרך כוחות השוק ודרך גופים ממסדיים המגדירים סביבות מגורים, מרכזי עסקים, אזורי קניות ובילוי. לפי הסוציולוג רוברט פארק ² "העיר היא יותר מאוסף של פרטים, מתקנים ציבוריים, מוסדות ציבור או סדרי מנהל". "העיר היא בראש ובראשונה מצב נפשי". במאמרו "העיר הגדולה וחיי הנפש" (1903) תוהה הפילוסוף הגרמני גיאורג זימל ³ כיצד מתאימה ומסגלת את עצמה אישיותו של היחיד לכוחות החיצוניים הפועלים עליה בעיר הגדולה. הסביבה העירונית היא תובענית ומשפיעה רבות על האדם החי בה הנתון תחת מאבק פסיכולוגי הישרדותי מתמיד. זימל הגדיר בראשית המאה ה-20 תפיסה מקורית בדבר השפעת החיים האורבאניים על היחיד ועל מאבקיו להישרדות בעיר הגדולה. הגותו ניצבת במעמד חשוב במחשבה האורבאנית.

האם וכיצד יכולה אישיותו של היחיד להתאים ולסגל עצמה לחיים בעיר הגדולה? לפי זימל, האדם מסרב להיכנע למכניזם חברתי-טכנולוגי ולהישחק בגללו. הדיכוטומיה אדם נגד סביבה, מפנה את מקומה לדיכוטומיה אדם נגד המבנים שהוא עצמו ייסד. היחיד נדרש להתמודדות ולהתגוננות נפשית ופיזית, אך מצד שני הוא גם מתוגמל בהרגשת עצמאות ואחריות אישית.

החוויה העירונית

החוויה העירונית נוצרת בנקודת המפגש בין דמות העיר הנבנית בתוכנו, לבין זהותה - העיר עצמה, המשנה באורח מתמיד גם את נתוני זהותה האובייקטיבים. השינוי הסובייקטיבי והשינוי האובייקטיבי גורמים להיווצרות מתח בין הדמות ובין הזהות היוצר בעת המפגש רטט חוויתי. זוהי למעשה פעימת העיר. דופק החיים ההומה של תל אביב הוא קצב הפעימות של המפגשים בין המציאות הבוטה, הבלתי צפויה, הפלורליסטית, לבין התמונה המנטאלית של היותה סמל ההתחדשות הציונית.

החוויה האישית של האדם עם העיר נוצרת תוך דיאלוג עם פני השטח, עם הביטויים החזותיים של הסביבה הבנויה: החל מן הבניין הבודד כמרכיב ברחוב, דרך שילוב של בנייה חדשה בתוך מרקם קיים, שילוב של מסחר ופעילויות רחוב, וכלה בדמות המקום ותדמיתו התרבותית. מרחבים מעוצבים כמו קניונים, פוגמים ביכולתו של הרחוב לשמש זירה לאינטראקציה חברתית ותרבותית. מרחבים אורבאניים נתונים בטריטוריה טעונה. התוויית המרחב, של טריטוריות בעלות\חסרות סדר וצורה, מרחיבה את שדה ההכרה האורבאני ומגלה את שפת העיר.

העירוניות במיטבה היא המפגש המתקיים כל העת בין מסחר ומלאכה לבין עבודה, מגורים, אמנות, תרבות, בילוי ואנשים ממגוון עשיר של סוגים. במפגשים אלה, קולטת העין הפרטית רצף של מצבים הרומזים על המורכבות האנושית. תנועות במרחב גורמות לצבירת נקודות מבט של תמונות וצלילים, התרחשויות של סימנים היוצרים את המרקם האורבאני. לבה של העירוניות פועם במרחבים הציבוריים וברחובות.

המרכז העירוני בתל אביב נמצא בחוץ. מה שנחשב "in" הוא למעשה בחוץ, ברחובות, במרפסות, במדרכות או בים. לב העיר שוקק. מערכת יחסי הכוח במרחב נבחנת תוך שיטוט בעיר. השיטוט האמוציונאלי מסביר את כוח המשיכה של העיר. פרקטיקות היומיום, האופייניות לעיר, כמו הליכה לחוף הים וישיבה בבתי קפה, מטשטשות את נוכחות החלל העירוני הסטטי.

חווית השוטטות בעיר המזמנת מפגשים אקראיים עם מקומות ומצע אינסופי של אפשרויות, באה לידי ביטוי בעבודתה של קרין מנדלוביץ המצלמת לכאורה פרגמנט עירוני בנאלי בתל אביב. רגע זה אוצר בחובו תמהיל של תשוקה קפואה יחד עם האפשרות לזרימה אינסופית. רגע המכיל מועקה וחרדה בשילוב עם תחושות של התנקות ושקט. לא ברור אם זהו השקט של לפני או אחרי הסערה.

השוטטות הלילית מהווה חלק מהותי ביצירה של לי אורפז. אתוס של רעיונות נוצר מתוך השיטוט. חוויות והתנסויות נוצרות מתוך דיאלוג עם הסביבה. אורפז מביימת את צילומיה. תל אביב כעיר לא משמשת אצלה כנושא אבל נמצאת לרוב ברקע כתפאורה. הצילום מתרחש בעיר ונושא בעקבות כך התייחסות לאסתטיקה העירונית. המפגש בין היבטים של מציאות עירונית לבין נקודת מבט אישית על העיר מייצר מכלול מורכב של מבט.

דן בירנבוים שואב את השראתו מהוויית הרחוב העירוני התל-אביבי המדומה כסופרמרקט של דימויים. הטבע העירוני בא לידי ביטוי בציורי להקת הציפורים שחיות באזורים העירוניים. בציורים אלה מתגלה טבע שעבר שינוי והוטמע בעיר. החוויה האישית של בירנבוים מורכבת מצבירת נקודות מבט פרטניות של סימני טבע בתוך המרקם האורבאני. ציוריו הם שירה של יחסים הקולטת את האופן שבו כל עצם שואב את תוכנו מן היחס בינו לבין העצמים הסובבים אותו.

עבודתה של שרית אכטנברג נוצרה מתוך ההווי השכונתי-חברתי שהתפתח בשכונות תל אביב סביב מפגשי הכלבים. מדי ערב מתקיימים "מפגשים ליליים" של כלבי האזור ובעליהם בפינות ירוקות, בגנים, בשדרות ובספסלי העיר. אכטנברג מעידה כי "לרוב מכירים קודם את שמות הכלבים ורק לאחר מכן את שמות בעליהם. המפגשים הללו נהפכים לקשרים חברתיים חדשים ואף לא מעט זוגות נוצרו בדרך זו". הווי המפגש בגינה או בשדרה הוא מעין הווי תל אביבי של משפחה +1 או רווק +1, כשהאחד = כלב.

מיכל בקי רושמת מפגשים בין טבע לציוויליזאציה בתל-אביב. בקי מתארת את כיכר מסריק. הרישום נעשה מתוך מכונית שמסגרת החלון שלה מגדירה את הקומפוזיציה. הקשר בין הצמחייה לבתים, למכוניות ולאנשים, מבליט את הדינאמיקה ואת זרימת החיים בעיר. עבור בקי, היציאה מן הסטודיו לרישום של תל אביב שבחוץ, נעשתה לצרכי מפגש עם הצד הירוק, השפוי ושטוף השמש של העיר.

אלינה ספשילוב מציירת חלום פסטורלי של בית כפרי בעל גג רעפים אדום מוקף בגדר ולידו צומח עץ. הבית מומש בתל אביב על גבי גג של בנין פועלים רב קומתי מכוער, ללא מרפסות. מכיוון שהקרקע בתל אביב יקרה במיוחד, הוחלט על אופציה זולה החולשת על שטח גדול לא מנוצל. דוגמא זו מבטאת את הפלורליזם הקיים בתל אביב שבא לידי ביטוי במגוון אפשרויות של דרכי חיים וביצירתיות של תושביה. בניין זה נמצא ברחוב ערבי נחל בתל אביב ומשתקף מבעד לדירתה של האמנית.

תל אביב עבור שי אזולאי היא בינלאומית, סוג של גן הרפתקאות, מעין לונה פארק. תל אביב היא פנטזיה, מקום שאליו משתוקקים; היא תיאטרון של אנשים הרוצים להיות מישהו אחר. אולם, תחושת העירוניות הנשגבת מהולה בניכוס של שטחים ירוקים לשם בנייה של מבני בטון. וכך, על מנת להגיע אל הכדור שנתקע על העץ, לא נותרת ברירה אלא לטפס על הבית עצמו. הבטון השתלט על הטבע והצמחייה שנותרה הפכה חשופה, שלדית.

הנמלים בציור של גוסטבו סגורסקי מייצגות אנשים הנמצאים במצב של מרוץ חד סטרי. סגורסקי אינו מרגיש חלק מן העיר אלא מסתכל עליה במבט בוחן מבחוץ. שיירת נמלים הצועדת יחדיו בדרך אפרורית המשופעת במבני בטון אפורים, נדמית לקבוצת אנשים הנתונה במרוץ מתמיד אחר השגיות, הצלחה, כסף וכוח, מרוץ שלעולם איננו נגמר בסביבה העירונית. הנהירה ההמונית גורמת לאובדן הזהות הפרטית ולדיסטורציה עצמית.

דקלים צרובים מן השמש כמאובנים נראים בצילום של אנה ים. אלו אינם נופים מקטלוג של חופשה אולטימטיבית, אלא מציאות המעלה תחושה של בדידות. הדקל המסמל את הנוף האקזוטי הופך לחפץ חסר חיים, על רקע קו האופק, המדגיש את הזהות הגיאוגרפית הדואלית של ים.

חיפוש אחר המהות התל אביבית (או שמא כמיהה לקונספט "תל אביב של פעם") באים  לידי ביטוי בעבודתה של מאיה ז"ק דרך ציור שנעשה על פי צילום של האחיות אורנשטיין - רקדניות שהגיעו לתל אביב בשנת 1921. על רקע תל אביב של אז, תוך החצנת המודרניזם בריקוד ובאדריכלות, מנסה ז"ק לבחון את עצמה ביחס להבניית הזהות התרבותית של העיר בהקשר עכשווי. צילום הרקדניות על רקע העיר מנסח את הקשר בין העיר לבין האדם הפעיל, החי והיוצר בתוכה. במעבר לרישום הרגליים ובהשלכה - לתקופתנו, העיר נעלמה. נשאר גוף שנע בחלל ריק לבן. המרחב העירוני כבר איננו קיים. המבט כבר איננו נתון על הסביבה אלא על ואקום וירטואלי. חוסר המימד מאפשר הבניית מציאות חדשה. תל אביב העכשווית לא קיימת לכשעצמה, אלא דרך אוסף של דימויים ישנים. הרגליים כאיברים פיזיים שקשורים לתנועה, התמצאות, להליכה בעיר ולחוויה במרחב, מהווים קונטרסט להיעלמותו של המרחב.  

רעיה ברוקנטל מנסה לאבחן ייצוגים בתרבות המקומית. דמותו של אורי זוהר על רקע חוף הים משמשת עבורה ניסיון למקד הוויה תל אביבית. חוף הים לקוח מתוך הסרט מציצים 72' בו הוא משמש כאזור השתובבות, בטלה ופורקן למיניות. חוף הים אינו חוף ציוני, חובק עולים, פוליטי. הוא מקבל משמעות משום שהוא סט קולנועי, רקע לדימויים, לתכנים ולהתרחשויות. דמותו של אורי זוהר נראית בתהליך של נגיעה בגדר ולקראת הצצה. זוהר בדמות הגבר הישראלי חי על חוף הים ואינו משקף הרואיות או אידיאולוגיה.

מקום ההצצה בין חרכי הגדר יוצר מקום של התבוננות, חיפוש וכמיהה לצד האחר, אך רק במבט וללא חציית גבול ממשית. המעבר שעובר זוהר, מחלק את המרחב התרבותי לאזור שיש בו שני עברי מתרס. כמו הגדר, כך כל החוף הופך לאזור לימינאלי בין העיר לבין הים הפתוח ולמרחב כולו.

שרון זרגרי מצייר דיוקן אישי על רקע ארובות תחנת רידינג. תחושת הניכור מהעיר עולה מתוך הבעת פניו המרה והזועפת. ייצוג זה מזכיר את הדיוקן המיואש של פליקס נוסבאום, צייר יהודי שנרצח באושוויץ, שצייר דיוקן אישי שלו בגטו. תל אביב כעיר השפיעה על זרגרי לרעה. מבחינתו לא ניתן לתקן את הליקויים הארכיטקטוניים, הפוליטיים, הסוציאליים וכו' של תל אביב. כמי שמרגיש מנוצל ונחות, הוא מתאר את עצמו כבעל מרה שחורה שמכיל בתוכו הרבה רוגז ועצב. המטאפורה לתחושותיו מכילה נקמנות, אנטגוניזם וסוציופתיות שעל אף היותו בעל לב שחור, הוא הצליח לחדור אל תוך ליבה של העיר הלבנה.           

ניר מצליח מתאר את תל אביב שלא על פני האדמה, כי אם עמוק מתחתיה, באמצעות ציור של חניון תת קרקעי. מצליח נמשך לנוף אורבאני חנוק ומעיק ולהגיון של עיר אפילו אם הוא אנטי עיצובי. עמודים, חוטי חשמל, מנורות ניאון וסימונים על הכביש יוצרים עומס וויזואלי שמושך אותו והמונוטוניות מרגיעה אותו. ישנה התרחשות מבנית וצורנית בעיר התחתית. האווירה המסתורית והמפחידה, חוסר החמצן ורעש המזגנים מייצרים הרגשה של עולם אחר וחדש. מוטות ברזל זרוקים על הרצפה מעידים על היותו נטוש. הסיכוי להיחלץ מן המקום אפשרי, אך איננו ברור.

משה גרשון מתייחס לעיר דרך ה"אין עיר". בעוד שדימוי קו הרקיע משמש ייצוג שכיח של עיר, כאן מיוצג התשליל של קו הרקיע, בבחינת ההיעדר המייצג את הנוכח כמו גם את ראשיתו. המראה בין הבניינים הוא נגזרת צרה של שמיים, המדומה לצורה של מטוס/כריש/טיל. הנגזרת נוצרת בעקבות הרווח שבין הבניינים בעיר וניתן ללמוד ממנה על מידת צפיפות הבנייה. ניסיון ההיטמעות של האדם בנוף בכלל ובעיר בפרט, לא השאיר כמעט פיסות שמיים חשופות. פיסות קרקע שנכבשו על ידי האדם העירוני מאפיינות את מהות האורבניזם המעורר יחס אמביוולנטי כאחד.

הרהורים עתידיים מביאים את נועה יערי לחיפוש אחר מקום להגשמת חלומותיה. החלומות שהפכו להיות זוגיים יתממשו אולי בעיר שבהם נוצרו. המחשבות נודדות הרחק מתל אביב ופורשות כנפיים עד לדירה בפירנצה או בית בקליפורניה. אולם, לאחר כיבוש העולם, תמיד קיימת האופציה לחזור למקום האהוב ביותר. טיול לאורך נחל הירקון מאפשר להירגע בתוך טבע עירוני ולתת למחשבות לעוף אך לא לשכוח מאין באו.

נועם בלומנטל יצרה בפתיחת התערוכה תיעוד וידאו מיוחד שבו לקח הקהל חלק בביטוי הרגשתו האישית כלפי העיר. הקהל צולם בעודו מברך את תל אביב לכבוד שנת המאה והביע דעתו לגבי יחסיו עם העיר. בו זמנית הוקרנה העבודה על מסך גדול בתוך הגלריה.

 

 

הערות:

¹  רוטברד שרון, עיר לבנה עיר שחורה, בבל, תל אביב, 2005.

²  רוברט פארק: "העיר: הצעות לחקירת ההתנהגות העירונית בסביבה האורבאנית", 1925,     

    בתוך: יצחק בנימיני ועידן צבעוני (עורכים), אורבניזם – הסוציולוגיה של העיר המודרנית,

    רסלינג, תל אביב, 2004, עמ' 41-91.

³  גיאורג זימל, " העיר הגדולה וחיי הנפש", 1903, בתוך: יצחק בנימיני ועידן צבעוני (עורכים),  

    אורבניזם – הסוציולוגיה של העיר המודרנית, רסלינג, תל אביב, 2004, עמ' 23-41.