תערוכה זו מנסה לבדוק את הגבול בין פיסול כתחום תלת-מימד שעוסק באופן מובהק בפלאסטיות - נפח, לבין רישום כתחום דו-מימד. הרישום הוא ייצוג דו-ממדי של עולם תלת-ממדי. בניגוד לפורמט קטן מקובל, הוא מתפרש ומתפשט כאן על הקירות, הרצפה והתקרה - רישום מוביל לרישום ודימוי מוביל לעוד דימוי. כך נטווים להם קורים-קורים של נרטיב, המכסים את המשטחים השונים. זהו סוג של גרפיטי עם איכויות רישום משתנות, שנעות בין סכמטיות של פסיכודליה לרישום ריאליסטי, נפחי ותלת-ממדי.
המרחב משורטט בזכרונות וחוויות שנתלים או מעופפים בחלל ומסמנים/משמרים סביבות של חיים. האמנים משתמשים באביזרים מן המציאות, שמהווים חלק מחוויותיהם או זכרונותיהם, והופכים אותם לסמלים של עולמם האנושי והאמנותי, המודגשים במיקצבים רישומיים של שרבוטים פיסוליים. על-ידי זה נבנה עולם אלגורי.
הסתבכות של חוטים, מארגים של קווים מחומרים שונים - מסמלים מארגים של חיים. החומרים השונים החודרים וחותכים זה את זה ממוקמים ומחוברים בהרכבים שונים ובגדלים שונים. החלל זורם בחופשיות וללא מעצור בין נקודות אלו בחלל. יחסי גומלין נוצרים בין החומרים ובין השקיפויות המאפשרות למבט לעבור דרך החללים. כתוצאה מכך, יכול הצופה לנוע במבטו סביב הקונסטרוקציה או בתוכה ולברוא משטחים ונפחים דמיוניים, המשתנים תדיר. המבנים השונים שנוצרים עקב ריבוי ההרכבים ואפשרויות ההסתכלות, מרמזים אולי על שפע הקומבינציות בחיים ועל ריבוי אפשרויות הצירוף וההשתנות כאחד. בכל קו עשויה להתגלות דרך גישה חדשה אל העולם.
לחלקים המרכיבים את השלם, יש מסר שאינו חד-משמעי, ותפקידם הוא לעורר דיאלוג עם המסתכל, שיחפש אחר הקצב הטמון בצורות, וינסה לבחון את העימות בין סטאטיות - לבין דינאמיות, בין מלאות לריקות ובין רכות לקשיות החומר. ההיטלטלות נעה ללא הרף בין קטבים מנוגדים: סדר וכאוס, כוח מול רכות, כיסוי וחשיפה, מתחים בין אור וצל, דחיסות מול אווריריות, עובי ודקות, כובד מול קלות, נוכחות מול היעדר.
השרבוט הפיסולי כסיסמוגרף אישי, הוא ראי לאישיותו של האמן. יש בו ישירות או פיתולים, או שניהם כאחד. יש בו חסכון בחומר, בקו, או/ו כובד יד או מחשבה, והוא משמש כאמצעי ביטוי לטמפרמנט, רגש או הלך הרוח של כל אחת מן האמניות המציגות בתערוכה זו.
השימוש באלמנטים יומיומיים ועממיים בעבודתה של אתי אברג'יל- כלי עבודה של אמן, (המייצגים את הבסיס של פעולת הרישום), כלי עבודה של פועל, מטבח, אריגה, טוויה, אלמנטים של משחק ואלמנטים ארכיטקטוניים (המרמזים על חריגה מהתקניות ומהווים אנטי-תזה לחרות שלה), על קונסטרוקציה דמוית מבוך, מדגיש את פעולת האמנות הנעה בין פעולה עמלנית וסיזיפית לבין רמיזה על משהו מטאפיזי ועל הרצון להתרומם מהבסיס. הפיסול בחלל לפי אברג'יל, דומה לכלי תהודה למבנה הנפשי.
עבודתה של עדנה אוחנה ניצבת בין הפשטה לשרבוט. המיצב האינטראקטיבי, מנתב את דרך החשיבה של הצופה. הדימויים התלת-מיימדיים (בן-אדם וכלב) המדברים בשפה הקוביסטית, ניתנים להזזה ברגע משיכת חוט הסיליקון, שגורמת לשינוי התנועה ולשינוי הדמויות.
המיצב של אפרת קליפשטיין עשוי מחוטי ברזל וממהדקים משרדיים. חפץ נגיש ומיידי זה, הוצא ממקומו הטבעי והפך מבלי להפעיל עליו מניפולציה מורכבת, לסביבה קסומה בעלת וויזואליות, המשתנה בהתאם למיקומו של הצופה. הקו שנהיה לנפח, מקנה את האיכות הפיסולית בחלל ומעביר תחושות ואסוציאציות שונות של קורי עכביש, קן של ציפור וכדומה.
קרן גולן אוספת חומרים בסיוריה בארץ ומסעותיה בעולם. מאחורי חומרים אלו מסתתרים סיפורים מעניינים שעוברים סוג של טרנספורמציה בעת שילובם עם חומרים אחרים. החומרים הטבעיים כמו זכוכית, שעווה, מתכת, עץ, צדף ופלסטיק, ברובם נבחרים בגווני הלבן, אינם עוברים כל מניפולציה שהיא, ומביעים לפיכך את האמת של החומר. הדיאלוג הדינאמי בין החומרים משורטט במרחב ויוצר סימון אישי.
יעל עמית עוסקת בנושא "קו האופק" - נקודת החיבור בין הגשמי לרוחני, הממשי והאינסופי, הסדר והכאוס. שם העבודה (קריסטל) מרמז על התגבשות של צורה מובנית מתוך מצב של אין צורה, אשר נוצרת מתוך הצטופפות החומרים. מתוך רישום טופוגרפיה של הר על-גבי דיקט עגול יוצאים חוטים המתרכזים לנקודה אחת. צורה גיאומטרית מול צורה אורגאנית, מי שואפת אל מי?