תערוכה זו מנסה לבחון את מושג הגדרת הזהות הישראלית. היא נוגעת באחת השאלות המרכזיות שעומדות תמיד על סדר היום התרבותי. מהי זהות? הכרה עמוקה של שלמות וגיבוש האישיות סביב אידיאל. החיפוש אחר הזהות, הכללית או הפרטית, הוא לעיתים משימת חיים, המחמירה בישראל – מדינת הגירה, הנתונה בתהליכי מעבר לחברה רב-תרבותית והמתמודדת בה בעת עם אתגרים של פיוס אזורי בינה לבין העולם הערבי ועם משברי זהות פנימיים.
תערוכה זו מנסה לבחון באופן ביקורתי את הדימוי הקולקטיבי של הישראלי מול דימויו האישי והקבוצתי וכן מנסה לחדד את ההבדלים ביניהם ולסמן את חותמו של הפרטי בקולקטיבי ולהפך.
התערוכה עוסקת בהגדרת זהותו העצמית של הישראלי, או במילים אחרות במודעותו העצמית-תרבותית וייצוגו באמנות ובוחנת את הגדרת שייכותו הקונקרטית-גיאופוליטית-תרבותית, כמשליכה על בחינת הזהות. בעיית הזהות התרבותית מעולם לא ירדה מסדר היום. מה, אם כן, מאפיין את צביונה המקומי המיוחד של תרבות זו? מחד- תפיסה אוריינטליסטית, הזיקה למזרח; מנגד- התעלמות מכוונת מהמקומיות ה"מזרחית" ופנייה אל תרבות המערב; ובתווך- ביטוי של הזהות המקומית.
תופעת עוצמתה של ההוויות הישראלית מעוצבת על רקעה של זהות בלתי ברורה, של עבר בלתי מגובש ושל היעדר נורמליות של רציפות אנושית, היסטורית, לשונית ותרבותית.
העיסוק בזהות הישראלית הוא חלק מהטיפול הבלתי פוסק בזהות המקומית, בשאלה הישנה האם אנחנו בעיני עצמנו כאלה או אחרים – ומדוע, וברצון להבין ממה עשויה האוכלוסייה הבלתי רגילה שהתקבצה פה. רוב הישראלים חיים את חייהם בלי לתת את הדעת לכך שבהעדפותיהם וזיקותיהם, בהליכותיהם וטעמיהם, באמונותיהם ומנהגיהם, באהבותיהם ושנאותיהם, הם המעצבים יום-יום את הזהות הישראלית. השאלה לגבי זהותו של אדם או של קבוצה איננה פילוסופית ותיאורטית בלבד, יש לה השלכות ישירות על החיים הפוליטיים, על השלום והמלחמה, הטרור והמשפט, החינוך והתרבות ועל גורלם של כל יחיד וכל משפחה.
התערוכה מציעה תוצר התבוננות מחודש בראי המקומיות הישראלית; זהו דיוקן עצמי עכשווי.
המקום כמגדיר זהות
חלק מהגדרת הישראליות היא תחושת השייכות שנובעת מהסטוריה רציפה של נוכחות פיזית בארץ, תחושה שנתמכת באלפי שנות תפילה והיזכרות בארץ-ישראל ממרחקי הגלות. השייכות המוחשית לנוף ההסטורי, שנהפך לממשי-עכשווי, היא חלק מהאמת הסבוכה של הזהות הישראלית המתחבטת באופן תמידי בשאלת ה"מקום".
הציווי הטריטוריאלי וחדוות החזקה על המקום הפכו לצופן גלוי וסמוי לפענוח הזהות הישראלית ולכינונה. קידוש האדמה מלווה את מחזור החיים של אזרחי המדינה. יחד עם זאת, הרבה מן הישראלים חצויים בין ביקורת קשה לבין אהבה עמוקה לארץ. המולדת היא כמו אמא, ואמא אי-אפשר להחליף. לישראלים יש מין תחושת אחריות לאומית שהיא מעל ומעבר לשייכות מבחינה תרבותית המתקשרת לתחושה חזקה של "ביחד" שעליה בוססה המדינה בשנים הראשונות לקיומה.
דימוי קולקטיבי
החברה הישראלית נתונה במציאות סבוכה ורבת פנים, התובעת ממנה להגדיר מחדש את זהותה הקולקטיבית, את יחסה אל העבר ואת חזונה לעתיד. תוצאתה של התבוננות זו היא שתקבע את מורשתה לדורות הבאים.
תערוכה זו מנסה לבחון תהליכים ומנגנונים המבנים זהות קולקטיבית ומשמעות מרכיביהם בחברה הישראלית-יהודית בשנות האלפיים. השיח העוסק ב"מי היינו" בעבר ו"מי אנחנו" בהווה, הוא שיח העוסק בשאלות של זהות, ובמקביל מבנה אותה. שיח מן הסוג הזה מתרחש ברמות שונות ובהקשרים שונים אותם ניתן למקם ולנתח על גבי רצף. בקצהו האחד ממוקמת הזהות הלאומית הקולקטיבית ובקצהו האחר ממוקמת הזהות האישית. שיח הזהות ברמת הלאום בא לידי ביטוי בדיונים שונים כמו ויכוחים על עיצוב הזיכרון ההיסטורי, גבולות הקולקטיב (שאלת מיהו יהודי), בטקסים ובסמלים.
הזהות הקולקטיבית כוללת ארבעה אפיונים :
1. הבניית תחושת העצמי (ברבים) תוך שימוש בתרבות – מתן לגיטימציה לקיומו הראוי והמשמעותי של האדם כפרט, טיפוח תרבות אזרחית וציבורית משותפת השומרת על זכויות האזרחים וחובותיהם.
2. תהליך פיתוח של מודעות קולקטיבית, הכוללת אסטרטגיות של הדרה והכללה -הגדרת קולקטיב באמצעות סימון הקו התוחם בינו לבין קולקטיבים אחרים.
3. שימוש בזיכרון ובאמנזיה - באפיון זה נמצא את תפקידן הקריטי של הגרסאות ההסטוריות השונות ותהליך הבחירה ביניהן. זכרונות ומיתוסים נאספים כחלק מרפרטואר של ערכים ומסורות חיים המנוכסים כערכים נשגבים בעלי משמעות אתנית-הסטורית.
4. קישור וגישור בין קולקטיב לטריטוריה ספציפית - החברה הישראלית שהתהוותה כהומוגנית על-פי דוקטרינת כור-ההיתוך, שאבה מהאמונה ש"טובת הכלל" על-פי הציונות מתמצה באחדות לאומית, בחברה חילונית, מודרנית, מערבית ודמוקרטית. אחדות אזרחית-ציבורית זו היתה למעשה הגורם העיקרי בהפרת הזכות למתן ביטוי לזיכרון הקולקטיבי של הקבוצות השונות ולהשתתפות שוויונית בהבניית "הזהות הישראלית המשותפת".
דיוקן עצמי
החברה הישראלית בחמש-עשרה השנים האחרונות מצויה במהפך תרבותי. מחברה ערכית אידיאולוגית בעלת לכידות פנימית גבוהה, המעדיפה את הכלל על פני הפרט, צנועת הליכות מוקירת ידע והשכלה, ובמידה רבה, גם קונפורמית ושוביניסטית – לחברה אינדיבידואליסטית, חומרנית, רב-תרבותית, פתוחה ומתוקשרת, רב-לאומית בהגדרה, זוהרת, אופנתית, פרגמטית ואי-אידיאולוגית כמעט במוצהר.
בתהליך זה של שבירת המחסומים התרבותיים סופג הישראלי ומחקה דפוסי חשיבה והתנהגות חדשים. הבולט שבהם הוא גילוי האינדיבידואליזם. האינדיבידואליזם המערבי, ובעיקר זה האמריקאי מאומץ בחום על-ידי הישראלים, אלא שכאשר הוא מוצא מקונטקסט של תרבות ליבראלית הוא מתעוות ומעוות.
למרות השינויים בישראלים כפרטים, הם נשארו צמודים לדפוס הישן של התרבות הפוליטית: כפיפות הפרט לקולקטיב. הישראלי החדש הוא במידה רבה בעל אישיות מפוצלת: הוא אינדיבידואליסט, לעתים בצורה קיצונית. הוא כאמור, חסר שורשים ליבראליים ובעל עניין מוגבל בזכויות הפרט, הוא בלתי מעורב, מתבצר בסיפוק צרכיו, אך יחד עם זאת הוא מסור למטרות הקולקטיב, לעתים עד כדי אובדן חוש ביקורת.
ניתן לסכם ולומר כי דיוקנו של הישראלי מורכב מערב רב של תכונות, זיקות ותיאורים, בחלקם סותרים בלי קושי: גס, עדין נפש, חברותי, שונא זרים, תאב מנגל ומתעבו, נוהה למסורת וחרד מפני כפיה דתית, פטריוט, לא מפרגן, חומרני, מוכן להקרבה, סנטימנטאלי, מחוק-עבר.
זהות קבוצתית
בין הרמה המאקרו-לאומית לרמת המיקרו, ניצבת הזהות הקבוצתית, הזהות הקולקטיבית המיקרו-חברתית. ישראל עתירה בשסעים חברתיים, אידיאולוגיים ופוליטיים המפלגים את החברה הישראלית העכשווית: השסע הלאומי בין יהודים לערבים, השסע הדתי בין דתיים לחילוניים, השסע העדתי בין מזרחים לאשכנזים, השסע הפוליטי ולבסוף השסע החברתי-כלכלי.
חברתנו רבת הפנים, המורשות והמסורות, הולידה בליל של זהויות ותת-זהויות, מהויות ותדמיות (עצמיות וקולקטיביות). זהויות קיבוציות אלה והמתחים שביניהן- הן נושא מתמיד על סדר היום של החברה בישראל. שסעים אלו ההולכים ומעמיקים, קשורים ושלובים זה בזה ביחסי גומלין מורכבים של השפעות הדדיות.
מה תהיה עוצמתה של הזהות האזרחית המשותפת לכל אזרחי המדינה, לעומת עוצמתן של הזהויות הנבדלות, על המתחים הקשים שביניהן? זו השאלה הגדולה והקשה שבפניה עומדת ישראל לקראת המאה ה- 21. ישראל שואפת לקבלה של ריבוי הזהויות וההשתייכויות, לתרבות פתוחה הממזגת יהדות פלורליסטית (ולא פולחנית פונדמנטאלית) עם זיקה עמוקה למזרחיותה הטבעית, ובעת ובעונה אחת משלבת בתוכה קידמה מדעית-טכנולוגית וערכים דמוקרטיים, תוך השתלבות מעשירה במרחב הלשוני-תרבותי השמי.