תערוכה זו, המוצגת לכבוד יום האישה הבינלאומי, מציגה עבודות העוסקות בנשיות שנפרמה, ובזהות נשית שהתפוררה בשנה האחרונה לנוכח הטראומה האישית והקולקטיבית. העבודות המוצגות משקפות את המערבולת הרגשית המורכבת, ומאתגרות את הצורך להתכנס סביב אמת אחת ויחידה, במיוחד נוכח המצב הביטחוני המורכב. חלק מהאמניות מנסות לטוות הקשרים חדשים לייצוגים נשיים, וחלקן עוסקות בנסיון להשיב את הכוח והחיוניות לגופן ולנפשן שנרמסו תחת כאב המלחמה. התערוכה מעלה לדיון את השאלה כיצד פורטרטים עצמיים יכולים לשמש כביטוי לזהות לאומית ציבורית, המשקפת את  מורכבות הזהות המקומית, החברתית והמדינית.

נשאלת השאלה האם הנשיות יכולה לחזור להיות כפי שהיתה קודם לכן? בתהליך של חשיפה אישית מתמשכת ועיבוד רציף של חומרים חיים, נוגעות האמניות בחייהן האישיים באופן אינטימי, ישיר וחשוף. הן מתארות ומבארות אירועים, תחושות ורגשות באופן מיידי וכמעט נטול עכבות. עבודתן חותרת לנסיון ממשי לאחד בין גוף לנפש. מעשה אמנותן נלקח מתוך מעשה היומיום וגם נשזר בו תוך כדי. באמצעות פעולה זו, ממוססות אמניות אלה את אותו קו גבול עדין, המפריד את האמנות מן החיים ותוחם אותה כנפרדת מהם. עבודתן נובעת מתוך הזדהות אישית טוטאלית עם המצב, מהתחברות נפשית, מנטלית, או פיזית אקטיבית ומתמשכת, בלתי פוסקת ובלתי מתפשרת. מתוך התהליך הפעיל, נוצרים ייצוגים של נשים נאבקות, המתמודדות בין קצוות שונים כמו כח ועוצמה מול פחד, אי בהירות וחולשה.

עבודותיהן דנות בשאלות עקרוניות ביחס לזהות ולייצוגים נשיים, היכולים להשתנות בעקבות טראומות קולקטיביות וטרגדיות אישיות, וכן ביחס לייחודיות המבט הנשי המשתקף מתוכן. מתוך התמודדות עם מצבים קיומיים, מצבים של מצוקה, של מלחמה, של קיום בקצה, מצבי התפרקות נפשית ודיכאון פרטי ולאומי, עולים כוחות המייצרים בהכרח את העוצמה האישית, הנקשרת בגורל הלאומי, והפרשנויות השונות נמתחות על המנעד הרחב שבין הפרטי לציבורי, הפיזי לנפשי, הפוליטי לתרבותי.

האמניות בתערוכה מעלות לדיון תכנים נשיים, משפחתיים ואינטימיים. העיסוק בגופן כנקודת מוצא, מאפשר להן לבטא את עצמן. דרכו הן בודקות תחושות, כאבים ורגשות הקשורים במיניות ובזהות. בציור "קונסטרוקציה פנימית" מציגה הילה לייזר בג'ה את האגן שלה בצבע דמוי חלודה, המתואר כמסגרת חלולה, מעין קו מתאר של רחם חלול בתוך האגן. בג'ה מציגה את הפחדים שלה אודות הילדים שבצבא ואודות מצב המדינה. חששותיה מומחשים באמצעות בחינת גופה. אזור האגן והרחם, לפיכך, הוא מאגר של אנרגיית החיים, שהתרוקן באופן מודע. זהו המקום של הקבלה ושל הסירוב, קבלה של הסדרי החברה, אך הסירוב לו כאמא. על פי פוקו היחס אל הגוף הינו תלוי תרבות, והוא פועל יוצא של מגמות והתייחסויות של החברה, המכפיפות את צורת הגוף ואת היחס אליו לנורמות המקובלות.¹ גם הגוף של בג'ה הינו תוצר של הבנייה חברתית-תרבותית, ומשמש כזירה להגדרה עצמית.

מאז ומתמיד, לאורך ההיסטוריה, מוצג גוף האשה כמקור מכיל, כמקום של מחסה וביטחון וכמקור הזנה לתינוק. האשה כסמל של פוריות, שממנה נובעים כל החיים, היא אנלוגית לכל דמויות "האם הגדולה" בתרבויות העתיקות. "האם הגדולה" נחשבה כיוצרת החיים וכדימוי ארכיטיפי נשי, הבא לידי ביטוי חיצוני בפולחן, במיתולוגיה ובאמנות של האנושות הקדומה, ומעמדה בקרב התרבויות הקדומות היה, לפיכך, חשוב ביותר. מכיוון שגוף האשה אחראי על יצירת חיים חדשים, תוארה "האם הגדולה" ככלי-קיבול הנושא את הילד בתוכו, ומהווה עבורו מקור הגנה וחום עד ליציאתו לעולם. אצל פרויד קיימת אמביוולנטיות לגבי טבעה של האשה ותפקידיה- כאם נושאת החיים אך גם מבשרת המוות.² האגן כמבנה חלול וחלוד אצל בג'ה, מדמה גם הוא את המוות. בג'ה משתמשת בכוחה של שפה נשית מזוקקת כדי להציג איבר המשמש ליצירת חיים לצורך תיאורו כאיבר חלול וחסר.

בחלק מן העבודות, האמניות מנכסות לעצמן עיסוק במה שנחשב בעבר כמלאכות דקורטיביות המשתייכות באופן מובהק לעולמן של נשים בלבד, ובכך מעניקות משמעות חדשה ומועצמת לפרקטיקה העמלנית ולמלאכת היד האובססיסיבית. במשמעות זו גלומה גם נימה של ביקורת מוסווית פוסט-פמיניסטית, המשולבת עם ביטוי רגשי הנוגע לשיח הישראלי המקומי. דימויים הקשורים בפוריות, מיניות, מגדר, זהות, וזיכרון, עולים מתוך שימוש במלאכות יד כגון רקמה, תחרה, גזירה והדבקה.

בעבודת יד סבלנית, עמלנית ואובססיבית חתכה סלי קריסטל את דמותה המוגדלת, עשוית הנייר, למאות משולשים קטנים שיצרו דמות מחוררת. החירור נעשה באופן מונוטוני אשר יצר פני שטח דחוסים ואינטנסיביים של עבודה פרומה כמעט לחלוטין, הנדמית לנשל של נחש. דמותה רוקנה מנפחה והפכה להיות מעין קליפה של עצמה, מעין נעדרת-נוכחת. חיתוך הנייר אינו רק חומר הגלם שממנו יצרה קריסטל את עבודת האמנות שלה, אלא הפך לעצם מהותה, כאשר המירה את פרקטיקת החירור של דמותה למהות העיסוק שלה. אקט החירור העמלני, העשוי כמו תחרה מחוררת ושקופה למחצה, מייצר בדרך כלל פעולה של סובלימציה אמנותית, המעלה סוגיות הקשורות לקישוט וליופי. אלא שהטיפול של קריסטל הופך להיות מחאה של זעקה שקטה, שאינה נשמעת, זעקה הנוגעת בנימים של אנושיות, חמלה ועצב, ונמצאת על גבול ההתמוססות לתוך עצמה.

האלימות העצמית וחוסר הרחמים שמפעילה קריסטל כלפי דמותה העדינה והשברירית כרוכים במחיקת הדימוי ובהתעסקות במוות וכיליון. מחד, היא פוגעת בעצמה, ומאידך, היא ממשיכה לזעוק ללא הפסק עד שמישהו ישמע אותה. קריסטל עוסקת מזה שנים בדימוי עצמי מפורק. חיתוך וחירור דמותה גורם להשחתת הדימוי שלה, מה שגורם לדמות שלה להתמוסס לתוך עצמה. הדמות צועקת, אולם הזעקה איננה נשמעת. העבודה מרפררת לצעקה הוויזואלית של הצייר האקספרסיוניסטי אדוארד מונק. קריסטל טוענת שהצעקה כן תישמע על ידי מי שצריך לשמוע אותה ורק במקום שבו יש רגישות לשמוע אותה.

יצירתן של האמניות בתערוכה מאופיינת בתהליך סיזיפי אובססיבי, המתאפיין בפעולות מונוטוניות חוזרות ונשנות ובעבודה עמלנית של חיתוך וניקובים של שטחים גדולים, בתפירה של עשרות בדים ובטוויית חוטים. באמצעות פעולות אלו, מתגבשת אמירה חזקה ונוקבת, הנוגעת לפרקטיקה האישית המתנהלת בתוך ההוויה של החברה הישראלית, ומוסווית היטב בתוך יופיין של העבודות.

עדנה אוחנה עוסקת בכאב אישי המקביל לכאב קולקטיבי. הכאב האישי נובע מההיסטוריה הפרטית שלה ומאזכר גם את הסיפור המיתולוגי של אריאדנה שנתנה פקעת חוטים לתסאוס, ובכך הצילה את חייו לאחר שקשר את קצה החוט לדלת המבוך, ובעזרתו הצליח להשתחרר מן המבוך. עבודתה עוסקת במתח שבין סיזיפיות ליופי. בפעולה אובססיבית וקשה טווה אוחנה נול בין רגליה. פעולת הטווייה הופכת להיות פעולה גופנית המולבשת על גופה. הגוף משמש כאן כמצע לפעולה, כאשר הרגליים מקובעות, ללא יכולת תזוזה. פעולות קשירת הגוף מאזכרות חוויות ילדות שלה.

בעבודתה עוסקת אוחנה במלאכה נשית מסורתית, אשר זנחה את ייעודה הפונקציונלי והאסתטי והפכה להיות פעולה גופנית אינטנסיבית, קשה ומייגעת. פעולת הטווייה מסמלת מבחינתה לידה מחדש. ברגע שתוצר הטוויה מוכן, היא מסירה אותו מרגליה הכואבות ובונה אותו מחדש. הפשטת האובייקט מעליה, מסמלת פעולה נשית בוגרת, מודעת, המייצגת רגע אישי ואנושי המשחרר אותה מההיסטוריה הפרטית הכואבת. זוהי מעין לידה של עבודה שנוצרת מתוך גופה ומתנתקת ממנה בעקבות זאת, מה שגורם לתחושת הקלה.

מקור שם העבודה הינו מספר שמות, מתיאור עבודת הקמת המשכן.³ במשכן חוברו היריעות בין היתדות, ואלה נקראות – "אשה אל אחותה". כאשר הלולאות והקרסים חיברו את היריעות, אז ״והיה המשכן אחד״, ויכול היה למעשה להכיל קדושה. הרגליים בעבודתה משולות ליתדות, וגופה הופך למקדש שמאחד בין חומר לרוח ובין מסורת לפרקטיקה עכשווית. כפי שהמשכן נבנה באמצעות חיבורים מדויקים, כך פעולת האריגה היא מעשה שמאחה ומשלים.

טל שושן מציגה שטיח קולאז', העשוי מתפירת שכבות טקסטיל ונייר. שושן מתמקדת בעבודה עם חומרים טקסטיליים, בטכניקות ייחודיות שהיא מפתחת בעצמה, תוך בחינה של הזיכרון הכואב הגלום בחומר ובדימויים הנוצרים ממנו. האמנית-התופרת-החוקרת בוחרת לעבוד על חומרי טקסטיל שונים, כגון בגדים שלקחה מהארון האישי והמשפחתי, מצעים, מגבות, שמיכות, כריות ושטיחים, שכולם כבר עברו לבישה וכביסה. היא פורמת בדים ולאחר מכן מרתכת אותם מחדש בתוספת ניירות. פעולה זו כוללת השרייה במים, ייבוש ושפשוף, עד שהכל מתפורר ונתלש. עליהם היא תופרת באופן רנדומלי וסיזיפי, דבר היוצר מרחב חומרי חדש ועשיר. השטיח של שושן מהווה ייצוג מובהק של בית. הוא מייצר מעין סביבה ביתית, נשית, ועם זאת מורבידית, הפועלת על הטווח בין בלייה והתכלות לבין חיים והתהוות.

שושן חוקרת את נקודת המפגש שבין חומר ומילה, כאשר הטקסט משמש כדימוי שמעניק ליצירה רבדים נוספים של משמעות. אל תוך המרקם העדין היא רוקמת את המילה 'אמאחות', המייצגת עולם אישי מפורק בו האחות והאם תפסו זו את מקומה של זו. מראה השטיח הפרום מהדהד את הכמיהה ליציבות משפחתית. ההתפוררות היא, לפיכך, גם פיזית וגם מטאפורית, המנכיחה את הקושי ואת אי היכולת להימנע מן הכאב וכן את אובדן תחושת הביטחון אפילו בתוך הבית. באמצעות מעשה התפירה היא מחברת מחדש מצבים לא פתורים המכלים והורסים, אך בה בעת יוצרים ומאחים מחדש, וכך יוצרת היא את השינוי של עצמה.

העבודה של רחל בראף עשויה משני ספרים זהים משנת 1978, ״קיצור תולדות ההגנה״ שנכתבו על ידי ההיסטוריון יהודה סלוצקי. בספר הראשון חצובה בהדרגה דמות אישה כמפה טופוגרפית. בעמקי פניה חצובה צורת מפה קטנטנה של ארץ ישראל ובעומק גופה בשכבה התחתונה חצוב לב. לספר מצורפת סימניה אדומה ארוכה שמסמנת את שכבת עמוד הלב. בספר השני סדר הדימויים הפוך- לב גדול חצוב בספר ובעומקו חצובה צללית האישה מהספר הראשון. הסימנייה המשתלשלת מספר זה היא בצבע כחול ומסמלת את כלי הדם של הלב. השימוש בספרים אלו כחומר הגלם ליצירה מכוון. ניתן לראות לדוגמא מילים בחיתוכי השכבות בלב האשה הקשורות למצב הביטחוני שנדמה שלא השתנה כלל לאורך השנים מלפני קום המדינה ועד לתקופתנו כמו ה״שבת השחורה ואחריה"...

שני הדימויים המרכזיים שנבחרו לעבודה- דמות האישה והלב, מקושרים לדברי חז״ל: ״בינה יתרה נתנה לנשים״ ולמאמר הרב קוק:״באשה כל הכוח המוסרי שלה גנוז ברגש הלב הטבעי"⁴   כלומר, בינת הלב והרוח נובעת אינטואיטיבית בנשים להבנת תהליכי החיים הפועלים בחברה האנושית, ולנו כנשים יש את הכוח לפעול במלוא העוצמה גם בעורף ולצעוד קדימה. הטקסט בשכבה התחתונה של צללית האישה בספר השני "מה לבך אומר לך"? מעצים את החיבור עם דברי חז״ל.

העבודה של קרן ויסהוז מציעה התבוננות אלגורית על מצבה של האישה הנשואה, כפי שהוא משתקף מסיפורה של פנלופה אשתו של אודיסאוס מלך איתקה. 'האודיסאה', טקסט אפי המיוחס להומרוס⁵  (יוון, מהמאה ה-7 או ה-8 לפנה"ס), משרטט את האתוס המצופה ביחס להתנהלותה של אישה נשואה אשר בעלה יוצא לקרב ולגורל לא ידוע. פנלופה, שנותרה מאחור לשמר את הבית, במהלך 20 שנים של המתנה לשובו של בעלה ממלחמותיו והרפתקאותיו, נאלצת להדוף בעורמה חבורה של מחזרים החומדים אותה ואת ממלכתה. היא אורגת אריג אבלות בימים, ופורמת אותו בלילות, וזאת כתכסיס השהייה לבחירת בעל חדש. בכך מסמלת פנלופה את ארכיטיפ האישה הנאמנה, שעוקדת את עצמה למיטת כלולותיה.

האישה החולמת בסרטון מקיצה לסיטואציה מוזרה כשהיא נלכדת ברשתה של עכבישה, שנדמה שהפכה מחלום למציאות. בדומה לגוליבר המתעורר לגלות כי נכבל בידי אנשי ליליפוט הזעירים, היא מבינה שגודלה וכוחה המדומיין לא יועילו כנגד רשת הקשרים הנרקמת סביבה. הסרטון מקבל משמעות רלוונטית, במיוחד בימים בהם נשים נושאות על כתפיהן את הבית ואת המשפחה כאשר בעליהן נקראים שוב לצאת למלחמה.

תמר לב-און מציגה שתי עבודות אנימציה קצרות, הבנויות מחלקי רישומים דיגיטליים. אלו הם רישומים של שני רגעים בחיי שתי משפחות שחלקים מהן נעלמו באוקטובר 2023. רישומים אינטואיטיביים אלו נוצרו על ידה בזמן אמת, ונלקחו מתוך דימויים מהרשתות החברתיות וממהדורות החדשות. זו היתה הדרך שלה לעבד מידע אותו בלתי ניתן לתפוס. העימות עם המידע התרחש דרך מדרש תמונה ומניפולציות בסיסיות על דימוי. כעת, יותר משנה אחרי, הסרטונים מוצגים בברכת המשפחות, ולזכר אלה שחסרים בהם.

ללי כץ מתייחסת לתמימות שהתקלקלה, לדיסוננס הקיים בקרב נערות האוחזות בנשק. מי זה שישמור ויגן עליהן? במלחמה כולם מחויבים להגן על עצמם. כץ מתארת את הרגע בין לבין, לפני שמשהו רע עומד לקרות, אבל הנערות עדיין אינן יודעות ואינן מודעות לכך. 
הצבע הזוהר מסמל תקווה ומהווה קונטרסט למשמעות העבודה. הנערות נמצאות באינטראקציה של כוננות, הן נשענות באופן זקוף ומאוחד זו על גבה של זו. הנשק שהן מחזיקות בידן מסמל אובייקט פאלי, אולם במקרה זה מדובר ברובה מים שמייצג משהו אלים מחד, אבל מהווה גם מקור להגנה מאידך, ומתקשר לנחישות נשית, לעוצמה ולהרואיות.

עבודת הצילום של אנג'ליקה שר, מציגה קבוצת חיילים אמיתיים הניצבים משני צידיה של כלה שנראית כממתינה בציפייה, כאשר לא ברור האם החתן יחזור או לא. בצילום מבוים, פורמליסטי, השואב מתולדות האמנות הקלאסית, ובעיקר מהסעודה האחרונה של לאונרדו דה וינצ'י (1498-1495), ובשפה ויזואלית עשירה, גדושה בפרטים, סמלים וקומפוזיציות, שפה המבוססת על מיתוסים ואיקונוגרפיה נוצרית, שר מקפיאה את הזמן. החיילים נושאים מעליהם הינומה ענקית, המשמשת כמעין חופה אלטרנטיבית המזכירה בהשאלה בית, והם מנסים כביכול להחזיק את השמיים המסמלים את התקווה היחידה. הסצנה מאזכרת את מיתוס אטלס המחזיק את השמיים.

הקבוצה ניצבת בתוך נוף ארץ-ישראלי המזכיר את דרום הארץ. השולחנות מכוסים במפות חד-פעמיות בצבע סגול, שנחשב לצבע מלכותי, נדיר ויוקרתי. השולחן קטוע במרכזו, ומסמל את התקופה הנוכחית נטולת האחדות ואת פרקי החיים שנקטעו. על השולחן ניצבות קערות ובתוכן תפוזים, יין אדום לקידוש שנשתה בקבלת-שבת בצבא, כוסות, חלה וחטיף בייגלה. השולחן מאזכר את שולחן השבת, ובמקביל אף מאזכר חתונה או אפילו את סעודת הפסח. המכנה המשותף, מבחינתה של שר, בין הדת הנוצרית לבין צה"ל הוא ההקרבה העצמית למען הכלל. הכלה במקרה זה, מדומה למדינה הנמצאת בהמתנה לשובם של חייליה הגיבורים שיצאו לקרב. זהו דור שניצב בפרונט, והמדינה גאה בו. הצילום נעשה לאחר ה- 7/10 בהשראת החתונות של החיילים בזמן המלחמה.

העבודה "ובחרת בחיים" של גילה מילר עשויה בטכניקת הסריגה הנבנית לולאה אחרי לולאה, או בשפת הסורגות "עין ועוד עין". העבודה עלולה להיפרם כל רגע במשיכת החוט. בפרימה תיעלם ותימחק לולאה אחר לולאה או עין ועוד עין, שלא תהיינה עוד. פרימת המשפט מחזקת את משמעות הבחירה בחיים - המצווה מן התנ"ך.⁶ המילה "ובחרת" מיוצגת בשלמותה ואילו המילה "בחיים" איננה שלמה, ולא ברור האם נפרמה או שטרם נסרגה. העבודה נראית כתלויה על בלימה. המשמעות העמוקה של המילים מייצרת מסר הקשור לזיכרון, אמונה, זהות, עוצמה, כח אנושי ורגש. הבחירה בחיים, בנתינת חיים, בהמשך החיים ובקיומם, אינה מובנת מאליה בימים אלו אך מחויבת המציאות.

התערוכה היא מסע של התבוננות המקרין לעבר שאלות של זהות נשית, ובודק קשרים של שייכות אישית וחברתית קולקטיבית, והכל מתוך עמדה של מעורבות ושותפות גורל. על אף העיסוק בייצוגים נשיים פרומים, התערוכה מבקשת להציג מבט מחודש המציע אלטרנטיבה או סוג של תיקון, ואף מפיח תקווה מחודשת בהתבוננות אופטימית עתידית.

 

 הערות

1. מישל פוקו, תולדות המיניות: הרצון לדעת, תרגום: גבריאל אש (תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997).

2. פרויד, ז, טוטם וטאבו, ומסות אחרות, דביר, תל אביב, 1988.

3. "וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד" (ספר שמות, כו' 6).

4. על פי חז״ל במדרש רבה בראשית ( פרשה יח | סימן א ) מובא ש"בינה יתרה ניתנה לנשים", שנאמר: "ויבן ה' את הצלע" (בראשית ב', כ"ב) וכן מוזכר כי ״באשה כל הכח המוסרי שלה גנוז ברגש הלב הטבעי” (עין איה -שבת כרך א’, רפו / הרב אברהם יצחק הכהן קוק).

5. הומרוס, אודיסאה, תרגום: שאול טשרניחובסקי, עם עובד, תל אביב, 2009.

6. "הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל', י"ט)